קלנדיה, יום א' 1.9.13, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן ותמר פליישמן
01/09/2013
|
אחה"צ

אז אם רוצים אפשר כן לברר במחשב. צריך רק לרצות.

 

תמונות הרצוחים ממחנה הפליטים קלנדיה בשחר היום הרע ההוא ניבטות מעל הקירות, מעמודי הדרכים ומעל דפנות רכבים. וגם את עלי ח'ליפה שנורה ונרצח בידי חיילים לפני שנתיים באותו המקום אין אנשי מחנה הפליטים שוכחים.

מכר סיפר על אחד מהם, אב לארבעה, עובד אונר"א: "בן אדם שהיה מטאטא את הכביש, אף פעם לא שם את האף שלו בשום דבר".

אחר דיבר על אחיו שנפצע מירי חי בזרועו ועדיין מאושפז בבית חולים ברמאללה.

 

במחסום: בתור לפני הכניסה לעמדת הבידוק עמד נער בן 15 והקושאן בידו כשהוא מתוח וחושש.  לפי חוקי הכיבוש על ילד פלסטיני מלידתו עד בגרות להיות מחובר תמיד לתעודת הלידה. אחיו, פעוט כבן שלוש, היה עמו (תמונה מימין).

החיילת מאחורי החלון נשמעה כשהיא חוקרת מפעם לפעם לגחמת לבה אנשים לגבי הפרטים הרשומים באישורי המעבר. כי פה, במחסום, לא קיימת גם זכות האדם לצנעת הפרט. השאלות והתשובות נשמעו לאזני כל. גם הנער עלה בחכתה:

"השם שלך?" – הנער ידע את שמו והשיב נכון. 

שם של אבא שלך?" – תשובה נכונה.

"השמות של האחים שלך?" –  מנה אותם אחד לאחד.

"תאריך לידה?"- אמר יום וחדש.

"באיזה שנה נולדת?"  הנער, שחזר ואמר את יום וחודש לידתו, עמד מסומר לחלון כשהוא מושיט אליה את הנייר המהוהה המעיד על קיומו, במצב של black out והזיעה ניגרה ממצחו. קולה של החוקרת הפך מבוטה לעצבני והיא פקדה עליו להיכנס דרך דלת הפלדה. הנער אחז ביד אחיו הפעוט והשניים נבלעו בלבירינט החדרים הפנימיים ונעלמו מהעין.

נשארנו עומדות מחוץ לעמדה כדי להיוודע מה עלה בגורלם. משם שמענו וראינו את "טיפולן" היסודי של החיילות בעומדים מולן. אנשים נוספים נחקרו. המזל הטוב שיחק לאחרים. איש לא התבלבל או שכח את שמו, את שם הוריו או את תאריך לידתו.

אבל איש אחד שכח בסוף יום העבודה הקודם את אישור המעבר בכיס המכנסיים בכנסייה בירושלים שם הוא מועסק. בתמימותו חשב שאם רק יבדקו במחשב יראו על פי מספר הזיהוי שהאישור תקף. החיילות חשבו אחרת:
"אתה לא יכול לעבור. שמישהו מהכנסייה יביא לך את האישור."

"מי יביא? הכומר?" שאל האיש.

התשובה לא אחרה: "אלה החוקים! אלה החוקים!  לא חשוב מה אתה אומר או... פעם אחרונה שאני אומרת לך, לך בחזרה ... אני לא עושה טובות לאף אחד."

הבטיחה וקיימה. לא עשתה טובות לאף אחד. להיפך.

ואז גילתה שאנחנו כבר למעלה מחצי שעה עומדות ורואות ומקשיבות וכותבות, ודרשה שנחזור ונעמוד מולה. שמחנו לחזור ולשאול לגורל האחים.

"מה שקורה פה לא אמור לעניין אתכן. הילד הזה יש עליו משהו." אמרה החיילת ונעלה בפנינו את הדרך ועיכבה אותנו ועצרה את תנועת הפלסטינים,שזמנם כזכויותיהם אינו נחשב כמו  גם זכותם לומר שזו ענישה קולקטיבית בלתי חוקית. אז אמרנו לה אנחנו בשמם ובשמנו וגם אמרנו שאותנו מאד מעניין מה קורה "פה" ומה ש"יש על הילד הזה".

והיינו מעוכבות עד שאדוארד השוטר הגיע ושיחרר אותנו וסיפר שהאחים הגיעו אליהם ופרטי הנער בן ה-15 נבדקו במחשב ונמצאו ללא רבב, ושהם, האחים, "כבר מזמן שוחררו".

אז אם רוצים אפשר כן לברר במחשב. צריך רק לרצות.