קלנדיה, יום א' 25.8.13, אחה"צ

צילומים

1. עומר תמימי 23 יום בכלא הדרים
2. המציאות נעלמת מאחורי כל כך הרבה גדרות

*בכיבוש כמו בכיבוש, זה שמחזיק ברובה רשאי לירות בעומד מולו ומי שעומד על אדמתו כשאבן בידו  עובר על החוק.
 

עומר תמימי הוא בן 18. ילדותו ונעוריו עברו עליו בכאבים וסבל מכוויות. אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא על עומר תמימי שראה את עשרות אלפי האנשים שעברו במחסום קלנדיה בעיד אל פיטר ומשאת פניהם הים. גם עומר רצה להגיע לים. צירף אליו את מוחמד בן דודו בן ה-14 והשניים נסעו לתל אביב. לא היה להם אישור והם גם לא פנו לשלטונות בבקשה לקבל. פשוט נסעו לתל אביב.

מה שהנערים לא ידעו זה, שלמרות שבשעה שרבבות מבני עמם טבלו בים של ת"א, ציידי האדם לא נחו. עומר ומוחמד ניצודו בטיילת. בני הדודים הופרדו, מוחמד נלקח ל"אופק" - כלא לילדים ונוער (איזה שם ציני למקום שהוא כלא...) ושוחרר אחרי ארבעה ימים. עומר הובא ל"הדרים". מתישהו עומר נלקח לבית משפט. הוא לא זוכר מתי או איפה זה היה, הכל היה לגביו כל כך שונה ואחר ממה שמוכר וידוע, אבל הוא יודע וזוכר שהיה כלוא ב"הדרים" במשך 23 יום.

 זו אינה הפעם הראשונה שעומר בכלא. כשהיה ילד נתפס זורק אבנים בהפגנה בנבי-סאלח ונכלא.

*כי בכיבוש כמו בכיבוש, זה שמחזיק ברובה רשאי לירות בעומד מולו ומי שעומד על אדמתו כשאבן בידו  עובר על החוק.

במשרד המת"ק בשעה של סגירה, כשהחדרים ברובם כבר נטושים, הצטרפנו  לשני גברים – אב, מרצה באוניברסיטה בעזה, ובנו, מהנדס בן 24, שחיכו לאישור עבור הבן לחזור לביתם שבעזה.

ממשרדי המת"ק הפלסטיני בעזה דווח שהאישור מוכן ומחכה במת"ק קלנדיה אבל המחשב אמר "לא!".

החיילות, שהבינו שהשניים והשתיים (אנחנו) נחושים להישאר במקום עד שהנייר יונפק, ניסו לפתור את הפלונטר שבין שתי הרשויות. גם האב לא ויתר, הוא טלפן לכל המוקדים שוב ושוב, ניכר שהאיש מקושר ובקיא בנהלים. לקראת השעה חמש המחשב התרצה ואישור השיבה הביתה הודפס.

עכשיו כל שנשאר לשניים זה להזדרז, לעבור את מחסום קלנדיה שהיה, בשעת אחר צהריים זו,  עמוס בבני אדם ולהגיע למחסום ארז לפני שבע – שעת הסגירה.