אל ג'יב (גבעת זאב), קלנדיה, יום א' 4.8.13, בוקר

כאשר הגענו לקלנדיה בשעה 05:00 הכניסה הייתה סגורה.  היות והשעה היתה מוקדמת, החלטנו להתחיל בג'יב כדי לראות מה קורה שם.  המראה היה מדכא.  למרות שלא נראה כי לאנשים היו בעיות לעבור את המחסום, ראינו פועלים רבים ישנים על הקרקע, על קרטונים.  ברור כי עברו את המחסום מוקדם כדי להיות זמינים לעבודה.  רוני ברכה אותם לכבוד ראמדן, אך זו בוודאי לא היתה דרך נעימה לבלות את ימי החג האחרונים.

חזרנו לקלנדיה; הכניסה למגרש החנייה היתה עדיין סגורה.  חנינו מחוץ למחסום והלכנו ברגל לאזור הקרוסלות.  עוד בטרם הגענו לכניסה שמענו צעקות, ופועלים אשר עברו כבר ספרו שישנן בעיות איומות, שהגיעו אנשים רבים מאוד והקרוסלות אינן נפתחות בתכיפות מספקת כדי להעביר את כולם.

בהגיענו לאזור הכניסה מצאנו כי הרחבה היתה מלאת אנשים, כולל מאות נשים וילדים.  היום התחיל עיד אל פיטר, החג לסיום רמדאן.  הוא קודם ל"לילת אל קאדר," היום בו מאמינים המוסלמים כי גורלם נחתם לשנה הקרובה, והוא גם היום שבו ניתן הקוראן.  שלושת ימי רמדאן האחרונים חשובים ביותר בהכנות לסיום החג.

היה ברור כי המחסום לא היה מוכן לקלוט את מספר האנשים שרצו לעבור לירושלים לחג.  בימי שישי של רמדאן מותר לכל הנשים, לילדים עד גיל 12 ולגברים מעל גיל 40  לעבור דרך קלנדיה החל מהשעה 08:00 ללא אישורים.  היה צריך לקבוע אותם סידורים לימים האחרונים של רמדאן.  אך החיילים והשוטרים ניסו להגביל את מספר העוברים; בקשו את הנשים, הילדים והמבוגרים לחכות לעבור רק בשעה 12:00.  אחת הצעירות אתה דברנו סיפרה כי אותם כללים היו בתוקף לפני שנה אך התירו לנשים לעבור מוקדם יותר בגלל מספרן הרב.  ברור כי האחראים על המחסום לא למדו דבר בעקבות מה שקרה לפני שנה, והנשים שוב הגיעו מוקדם מאוד בבוקר בתקוה כי השערים ייפתחו הרבה לפני השעה 12:00.

השער ההומניטרי לא נפתח לפני קרוב לשעה 06:30.  התור היה כבר ארוך מאוד; אנשים בעלי אישורים רפואיים התערבבו עם נשים שחיכו לעבור כדי לראות בני משפחה ולהתפלל במסגד אל-אקצה.  לאשה צעירה היה אישור רפואי מיוחד מטעם הסהר האדום שאיפשר לה לעבור במחסום בכל יום ובכל שעה.  השוטר האחראי הסתכל באישור וצעק עליה לחזור בחזרה.  רוני קראה לראש המנהל האזרחי והראתה לו האישור.  הוא התנצל בפני הצעירה, אמר כי יהיה קשה להעביר אותה מוקדם אבל הציע לה לעבור לראש התור.  זוג הורים חיכה זמן רב בתור ההומניטרי כדי להגיע לירושלים כדי שילדם, החולה בסרטן, יקבל טיפול רפואי.  שוב רוני ניסתה לעזור אך לא הצליחה להביא את החיילים והשומרים לפתוח את השער.

בשלב מסוים נתקעה אחת משלוש הקרוסלות.  הלחץ על השתיים הנותרות היה כה רב שקבוצת גברים גדולה פרצה דרך השער הראשי.  השוטר האחראי זעם וצעק עליהם לחזור אחורה, אחרת איים להחרים את אישוריהם.  ואז הוא ושומרים נוספים נעלו את השער בשרשראות.

אותו שוטר, אשר תארנו פעמים רבות בעבר כאדם כועס, לא סולח וגס, איבד שליטה על הקהל – הוא הרשה למספר רב מדי של אנשים להתאסף למרות שהמצב היה מתוח ודחוס מדי.  במאמציו להראות מי שולט הוא סירב לפתוח את השער ההומניטרי בשעה מוקדמת יותר ויצר את התנאים אשר הובילו לפריצת השער הראשי.

רוני ואני שמנו לב לשני צעירים, בני 14-15, לבושים היטב בחליפות.  הם היו אחים שנולדו בקנדה אך חיים בדובאי.  הם דיברו אנגלית רהוטה.  הם נשלחו לדודם ברמאללה כדי לחוות חג הרמדאן בירושלים.  הם הזדעזעו ממראה עיניהם; הם אמרו לנו כי מתנהגים לאנשים כאילו היו חיות.

המצב היום היה בין הגרועים שראינו.  היה קשה לצפות ביחס הלא מכובד כלפי האנשים במחסום.  קשה היה להאמין כי מה שראינו היום היה יכול להתרחש במדינה יהודית ודמוקרטית.  יש לציין כי בשנה הבאה רצוי  שהכללים הנהוגים בימי שישי של רמדאן יונהגו גם במשך הימים האחרונים של רמדאן והחגיגות המיוחדות הנערכות באותם ימים.  אך היה עוד יותר טוב לו לא היו מחסומים בשנה הבאה, ולא היה צורך בנהלים מיוחדים.