סנסנה (מעבר מיתר), תרקומיא, יום א' 14.7.13, בוקר

 

הגענו למחסום קצת אחרי השעה 03.00 לפנות בוקר וכבר היו כמה עשרות גברים ממתינים לפתיחת המחסום בארבע. הגיעו כל הזמן עוד ועוד גברים, צעירים, זקנים ואפילו אנשים צולעים, כולם עייפים ודי עצבניים.  המחסום אומנם נפתח ב 03.45 והתור התנהל באופן די מסודר בינתיים. גבר אחד מבוגר סיפר שהמעבר כולו לוקח 30 דקות  אך גבר אחר גרס שזה לוקח בין שעה לשעה וחצי.  מעט חזרו, אחד בגלל תקלה בכרטיס המגנטי ואחר בגלל שהלך להביא תעודה של מכר זקן ששכח אותה באוטו. אנשים שמרו כנראה על מקומם בתור, כמו בקופת חולים של פעם (אני לפניך...). ככל שיכולנו לראות בפנים היו רק שתי נקודות בידוק: אחת לבדיקה ביומטרית והשניה לתשאול ובידוק חפצים (לא ברור).

 

עד השעה 04.45 התור לכניסה למכלאות המובילות לאזור הבידוק הגיע לאורך של בערך רבע קילומטר. החלטנו, ביוזמת יעל, לבדוק בשעון את זמן ההמתנה והמעבר. הלכנו לסוף התור ובחרנו באיש גבוה לבוש בכותנת פסים ובקשנו, דרך מ', שיתקשר כשהוא מגיע לסוף המיוחל: ז"א למעביד הממתין בצד השני. בינתיים ליווינו אותו בתור שלקח 35 דקות להגיע רק להתחלת המכלאות, איפה שהיה עכשיו דוחק נוראי. אנשים דחפו וצעקו, טיפסו דרך הגגון והסורגים, פשוט גיהנום!  בשעה 05.50 קבלנו טלפון מהאיש "שלנו". הוא עבר בהצלחה: 50 דקות נטו, לא לדבר על להגיע מהבית וגם להגיע לעבודה בתוך ישראל בצום הרמאדן ובחום הכבד. בשעות הדוחק האלו, שבין 4.45 ל 5.45  חזרו כלעומת שבאו יותר אנשים, כולל שבעה פועלים שהפסידו את האוטובוס שלהם בגלל איחור ( 5.30) וגם הפסידו יום עבודה.

 

עזבנו את המקום. מתחם המעבר מטונף באופן מזעזע: אין שרותים, רק ההריסות של מבנה שרותים, מתקני מים משמשים כספסלים, אדמה שבורה, גגון עם צדדים פתוחים לכל מזג אוויר מכסה רק חלק קטן מהתור האין סופי. אין שום סיבה שהמצב יהיה כך, פשוט ניהול כושל וחוסר כבוד לבני אדם. "אנחנו חיות!" פלט אחד הממתינים בתור. 

 

קצת אחרי השעה 06.30, המעבר כמעט ריק. חוץ ממשפחות האסירים הממתינות לפתיחת השער "שלהן"  ב07:00 , ואכן כך היה. המקום לא נקי אבל ברור שהוא מתפקד הרבה יותר טוב מתרקומיא.

 

החלטנו בביקור הבא בתרקומיא להוסיף צוות גם בצד הישראלי על מנת לעמוד על המתרחש בתוך המעבר.  וגם: נפנה לחנה בר"ג בבקשה לנסות לצור קשר עם הגורמים הרשמיים על מנת לשפר את תפקוד המחסום.