קלנדיה, יום ו' 2.8.13, בוקר

מחוץ למחסום בהמתנה להסעות למסגד המוני אנשים ספק רצים ספק הולכים מהר כדי להסתדר באיזה אי סדר מאורגן מאחורי מחסומי משטרה ולהיבלע לתוך אוטובוסים המסיעים למסגד. התנועה המווסתת ונשלטת בידי משטרה וצבא.

עצם היציאה הזו למסגד של המוני האנשים, כעשרות אלפים בקלנדיה, שהתעקשו והתגברו על המרחקים  והדוחק, הצום והחום, ההשפלות והאכזבות, כדי לנצל את הפירצה באיסורי התנועה בימי ששי של הרמדאן, היא בעיני מחאה פוליטית. זו מחאה פוליטית  בצד אמונה דתית, זו מחאה לשמור על ירושלים  מוסלמית גם נגד כל ההצלחות הישראליות לייהוד העיר, מחאה כדי להראות לישראל ולעולם שפלסטין היא גם פה באל קודס.

קצת יותר פנימה  רואים את הנשים שמעדיפות  לחכות לגברים ומנסות לנצל את פיסות הצל הנדירות בהן מותר להן לעמוד כדי להמתין לבני הזוג ואבות הילדים שיוצאים הרבה יותר מאוחר. מראש ברור שמשפחה לא עוברת את המחסום ביחד, גברים ונשים בשתי עמדות  בידוק מרוחקות  ושונות מאד באופי הסינון, הבידוק והקריטריונים, שהם היתר מעבר לכל הנשים, בנים עד גיל שתים עשרה וגברים מעל גיל ארבעים.

כל כניסה ויציאה הם מול רובים ומדים, בינות גדרות ובטונדות.

בתור הנשים אינספור תקריות של  אמהות המבקשות לעבור עם אחד מילדיהן מעל הגיל המותר ולא פלא שהמלה ארבאטאעש =ארבע עשרה, הדהדה כל הזמן. הילדים, נערים, חזרו לרוב לבדם. האמהות וויתרו לאחר שתחנוניהן לא התישו את החיילים. תיקי הנשים נבדקו  לעיתים גם בכניסה וגם ביציאה מן המחסום.

בתור הגברים סינון קפדני לגבי הגילאים, ואם לא בנקודת הבידוק הראשונה אז בנקודות הסינון הבאות שם הוצבה חברת השמירה האזרחית עם מומחים לקליטת זיופי גיל, כן נעצר ונלקח לתוך החדרים שבמחסום איש שהשתמש בת"ז של אחיו, וכך עוד גברים שקיוו שאולי הכאפיה  או הג'לביה או הקמטים טרם זמנם יעזרו להם אבל לשווא. כולם נהדפו בחזרה.

נוכחות השוטרים הפלסטינים  לשמירה על הסדר מחוץ למחסום אינה כפי שהיא נראית במבט ראשון  כשיתוף פעולה עם הצבא הישראלי. השוטרים נשארו כל הזמן מחוץ למחסום, במעטפת ורגלם לא דרכה בשטחים הסטריליים של המחסום.

במעטפת המחסום מאחורי הבטונדות עמדו בעיקשות  במשך שעות גם נערים פלסטינים, רובם ממחנות הפליטים הסמוכים, בנים לאבות שהם בנים לפליטים פלסטינים , ילידי טרום אינתיפאדה שנייה , שרוצים לומר גם אנחנו כאן , לא ניעלם מעיניכם. לא משעמום נשארו שם, אלא מתוך סקרנות לראות ולבדוק מקרוב.

מן התקנות: בעלי אישור  כניסה לישראל לשאר ימי השבוע מנועים בימי שישי של רמדאן.

קציני מת"ק, במקרים בודדים, חילקו מחוות, וחלקם התענגו לראות איך הסדר, התקנות והחוקים מצליחים להעלים מן העין ומן התודעה את האיסורים ואת הייאוש והאכזבה של אלה שלא הצליחו לעבור.

בערך בשעה 10:30, כשמאות רבות של גברים שלא עמדו בקריטריון הזקנה צבאו על שלושת הפתחים של המחסום, כשכלובי האדם היו מלאים ומחוץ לבניין זרמו המוני אדם בני כל הגילים, התור של ה"קשישים" היה ארוך ומפותל כנחש וכך גם הדרך מפתח הגברים לעמדת הסלקציה שמפצלת לפי גילים. לפתע – ננעלו הקרוסלות של המחסום, האנשים בפנים ובחוץ נותרו לעמוד דחוסים. הכרוז הודיע לצאת מיד מהמתחם ולעבור לתור ה"הומניטארי", התור של הזקנים שבחוץ. החלה מהומת אלוהים: כולם רצו ונדחפו כדי להשיג מקום טוב בתור המתפתל, ראשונים הגיעו אחרונים ונהמת מירמור נשמעה.

במקביל גם כוחות משטרה רבים נוספו לאלו שכבר היו בחוץ והרבה צעקות לא ברורות ותנועות ידיים.

אחרי פחות מחמש דקות – הודעה חדשה: מי שעוד לא בן 40 צריך לחזור ולהיבדק במחסום. שוב מהומה, שוב דחיפות וריצה. כל זה כשיעדי הטירטור, כלומר הפלסטינים, בכלל לא יודעים למה. ובאמת, למה שידעו? כשנרגעו העניינים הסביר לי דב השוטר שהיתה תקיפה בפנים, כלומר: "פלסטיני, תעודה כחולה" (הגדיר את האדם) תקף מישהו, עכשיו הכל שוב בסדר, עצרו את התוקף והכל כמו שצריך להיות רק "זה לקח לנו הרבה סד"כ (=סדר כוחות) ויותר קשה לנו". אמר. מעניין מי הקורבן.