אבו דיס (הפשפש), ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), יום ו' 19.7.13, בוקר
יום שישי השני של הרמדאן
מעבר הזיתים
הציליה הטילה צל רך, המאוורר זרע רסס נעים של טיפות זעירות באוויר. העומס לא היה רב ואפילו מזג האוויר האיר פניו הפעם.
למי שזוכרת ימי שישי בחודש הרמדאן משנים קודמות – המראה השנה היה מרוכך יותר, כמעט נורמלי.
מה בכל זאת מזכיר לנו את חוסר הנורמליות?
הדרישה מכל גבר להוכיח שהוא מי שהוא, כל ילד גדול חייב להוכיח את גילו וזיקתו להוריו. בפשפוש האקראי בחפצי הנשים.
צוות גדול של מג"ב, שוטרים כחולים ונציגי המינהל האזרחי
איישו את המחסום. לפני נקודת הסינון הראשונה התמקמה עמדה של הסהר האדום ולידה עמדה של המשטרה הפלסטינית. גם נציגי או"ם ותקשורת זרה באו לחזות במתרחש.
אמנם רוב הקהל העצום "זכה" לעבור, אך בישי המזל הגדולים מידי (מעל 15? 16?) או כאלה שלא נמצא הורה ללוותם, או הצעירים מדי (מתחת ל-40) שמעברם נמנע התגודדו בצד הדרך. הקבוצה המתוסכלת הזו מנתה גם בעלי אישורים לימות השבוע, שמשום מה ברמדאן נזקקו לאישור מיוחד להוכיח את חפותם ואי-מסוכנותם. האמנם אדם יכול להיות שוחר שלום כשישראל נזקקת לנצלו כעובד זול אך מסוכנותו גוברת כשהוא בא לממש את זכותו להתפלל ביום חגו? שיקולי הביטחון?
מדי זמן יצאה קבוצת חיילים להרחיק את הצעירים המתוסכלים. כל זמן שהשוטרים הפלסטינים היו בסביבה, הצעירים נענו והתרחקו. כאשר השוטרים הלכו, העימותים תכפו. הובילה אותם מג"בניקית שהלכה בנחרצות כשהנשק בידה בהיכון וסחפה אחריה גם את שאר עמיתיה, גם הבכירים ממנה בדרגתם. אותה מנהיגה הצטיינה גם בקשיחות וגסות רוח בתיפקודה במחסום.