זעתרה (צומת תפוח), יום ה' 11.7.13, אחה"צ

צופות: 
נור בר-און ודפנה בנאי (מדווחת)
11/07/2013
|
אחה"צ

 

"הקלות במחסומים", "הקלות לאוכלוסיה האזרחית", "הקלות לכבוד הרמאדן"....כל ההצהרות היפות הללו, שהציבור קונה אותן כי נוח לו מאוד איתן וכי ככה אפשר להמשיך להתעסק ב"אח הגדול" ולא ברוע הגדול המשתרע לרגלינו, הכל שקר וכזב ורעות רוח !!

נכון, 5 ימים בשבוע אני עוברת ליד מחסום תפוח שבלב הגדה, על עורק החיים הפלסטינים, ועמדות החיילים לא מאוישות ומכוניות פלסטיניות עוברות בהקלה ומצליחות להגיע למחוז חפצן בשעה סבירה. אבל, לפחות פעם בשבוע, ותמיד תמיד בזמן לא ידוע (לפלסטינים), יוצאים שוטרי מג"ב מחוריהם, וניידות של משטרת התנועה מצטרפות גם הן לחגיגת ההתעמרות, ותורים ארוכים משתרכים לאורך מאות מטרים, ואנשים מותשים ומזיעים מסתובבים ביניהם , מחפשים עזרה, מסתכלים על השעון - מה עם הפגישה שקבעתי ? מה עם רופא השיניים שהתור אליו כבר נדחה פעמיים, מה עם העבודה שהמנהל שלי כבר הזהיר שבפעם הבאה שאאחר הוא יעיף אותי? או איך אביא את התינוק הקודח למיון בזמן ? בכל פעם שפלסטיני יוצא מביתו הוא עלול להתעכב במחסום, בדרך כלל לזמן ממושך. חוסר הביטחון בדרכים, אי הידיעה אם ומתי תגיע למחוז חפצך, הוא המדד לכך ששום דבר לא "השתפר" או "הוקל" במחסומים, גם אם המחזה של אלפי אנשים תקועים בין הקרוסלות במחסומים כבר לא קיימים בחלק מהם.

 

היום השני לרמדאן. הרדיו מקשקש על הקלות לימי החג. בשעה 16.20 הגענו למחסום זעתרה בצומת תפוח. המחסום מאויש בחיילי מג"ב ובצד חונות 2 ניידות של משטרת התנועה. וכווולם עסוקים בדבר אחד – לעכב פלסטינים מלהגיע למחוז חפצם ולארוחת שבירת הצום. כ-20 מכוניות פלסטיניות חונות בצד (במקביל במסלול מיוחד שנסלל למענם שועטות מכוניות של מתנחלים), האנשים יושבים על שפת המדרכה, מסתובבים בין המכוניות, אדומים ומזיעים תחת השמש הקופחת. "כבר שעתיים, שעתיים וחצי, אנחנו כאן." חלק מהם מסרו תעודות זהות למשטרה, חלק מסרו תעודות לחיילים ואחרים נקראו אחד-אחד לביתן מאחורי חומת בטון, לחקירת שב"כ, כנראה. מדדנו זמן – כל אחד שהה כמחצית השעה בביתן. זמן כולל למכונית בה היו 5 נוסעים - שעתיים וחצי.

 

רוב האנשים בצום, לכולם יש תוכניות, כולם מנסים להשיג איזו שיגרת חיים מינימלית וכולם נדפקו היום. ויידפקו גם בעוד שלושה ימים ובעוד שבוע, וכל זה - במסגרת ה"הקלות".

רבע שעה לאחר שהגענו שוחררו כל המכוניות המעוכבות (מלבד 2 שנותרו שם עוד שעתיים) ואז אנחנו קולטות, בלב המחסום , מתחת למגדל השמירה – שני  ילדים קטנים , בני 8-10, יושבים על עמוד נמוך ומעליהם מתנשא שוטר מג"ב ענק , אימתני, בעמידה מאיימת. אנחנו ניגשות ושואלות לפשר הילדים במחסום ללא מבוגר, והשוטר מסביר שהילדים הגיעו עם האב והדוד במכונית, והאב והילדים הורדו ממנה. החיילים אומרים שביקשו מהדוד לקחת את הילדים, אבל הוא ברח עם המכונית. הילדים היו מבועתים ומאוד עוינים. הגדול שבהם בכה, וכשפניתי אליהם בדברים, החל גם השני לבכות. הם לא הסכימו לדבר איתי או עם החיילים. ישבו בשקט ופערו עיניים מבוהלות, כשמדי פעם אחד מהם מרכין ראשו וכתפיו רועדות בבכי אילם. החייל הענק הרגיש רע עם הסיטואציה, או יותר נכון, עם איך שהיא מצטלמת. מפקדו ניסה כל הזמן לגרש אותנו.

 

ניסינו לדבר עם השוטרים על אי החוקיות בעיכוב ילדים ללא נוכחות מבוגר מטעמם, מה עוד שהם לא עשו כלום, אבל זה ממש לא הטריד אותו. בכל רגע נתון עמדו מסביב 7-10 חיילים שהתלוצצו, שוחחו ולא חשו ברע עם הסיטואציה. טלפונים לחנה ב' ודרכה למפקדים שונים הביאו לידי כך שהאב הובא למחסום , שעה ורבע אחרי שאנחנו הגענו (ומי יודע כמה זמן ישבו שם 2 הזאטוטים קודם), כשידיו אזוקות מאחור והושב על כיסא ליד הילדים. אף מילה לא נאמרה ביניהם אך הילדים לא הסירו את עיניהם מהאב הכפות.  כפות ידיו היו אדומות ונפוחות והעידו שזמן ארוך הוא במצב הזה. לבקשתו , הותרו ידיו והוא נאזק מלפנים. שיעור נוסף בבית הספר לשינאה הועבר לילדים פה.

הגיעו כמה חיילים למחסום והתחילה הסתחבקות וצחוקים וששון ושימחה- ממש מעל לראשי הילדים.

אחרי עוד חצי שעה פנה האב אל הילדים ובייאושו אמר להם ללכת הביתה לבדם ברגל . (כפרם נמצא כ-10 קילומטרים משם). החיילים ניסו להתנגד אך בסופו של דבר הניחו לילדים לצאת מהמחסום, לחצות את הכביש הבינעירוני הסואן, והחלו ללכת צפונה. נסענו אחריהם, במטרה לקחת אותם הביתה, אבל בהמשך הדרך ראינו אותם מדברים עם נהג  משאית שעמר לידם. המשכנו בנסיעה עד למקום בו יכולנו להסתובב חזרה וכשחזרנו ראינו את הילדים חוזרים למחסום, אל האב.