ארתאח (שער אפרים), מעבר אייל, יום ו' 7.6.13, בוקר

צופות: 
ליאורה שמיר, אנאלין קיש (מדווחת, מצלמת)
07/06/2013
|
בוקר

 מתרגם: צ'רלס ק.

 

 

אייל, ארתאח/שער אפרים,  שחר

 

 

 מעבר איל 04:35  מגרש החנייה במסוף אייל עוד לוט בחשיכה, שקט ונטוש מלבד מספר רכבי טרנזיט בהם הנהגים ישנים.  המסוף עוד לא פתוח.  קרוב לוודאי כי ייפתח בשעה 05:00, בדומה למחסום אירתאח.

 

04:50  ארתאח/שער אפרים.  כל הגדרות של המעבר המקורה בצד הפלסטיני המוביל ל"נחש" בו עומד התור לכניסה לקרוסלות נעלמו.  היות ומה שמכונה "שער הנשים" הוא כה קרוב לכניסה האחרת, קשה לראות האם הוא נפתח (בשעה 05:00 – ממש בזמן היום) לדקות ספורות (לפעמים).  כל הפועלים מצטופפים והנשים שומרות מרחק.  פועלים אחדים, דחפנים במיוחד, מנסים לעקוף את התור על ידי טיפוס מעל העומדים בו.  אנו שומעות רק את צעקות התגובה, אך לא האם הצליחו.  חודא, אשה פלסטינית נחמדה ופתוחה, משוחחת אתנו דרך הגדר בעברית כמעט מושלמת.  אנו מתביישות שאיננו יודעות ערביתinfo-icon.  היא מספרת כי עובדת כבר יותר מ-25 שנה בבית הלוי, ישוב באזור עמק חפר.  יש לה 7 נכדים, אם כי היא לא נראית מבוגרת מספיק להיות סבתא.  "התחתנתי בגיל 15," היא אומרת לנו.  היא נכנסת למסוף בשעה 05:17, וכאשר אנו עוברות לשער היציאה בצד השני של המסוף אנו רואות אותה בשעה 05:32.  לקח לה 15 דקות.  היות ומזמן אין כאן אקומניםinfo-icon אין ממי לבקש שיתנו פתק בו רשום שעת הכניסה, ואין לנו מושג כמה זמן לוקח לגברים לעבור דרך המסוף.  בהתחשב במספר הרב שנכנסו בו זמנית, בוודאי רבים מאוד ממתינים לעמדות הבדיקה כי רק 3 או 4 פתוחות!  (מדוע אי-אפשר להוסיף עודבים בשעת שיא זו, אפילו לשעה אחת בלבד.  היה אפשר למנוע סבל רב).  הצעקות בפנים מחרישות אוזניים!  אנו מנסות למשוך את תשומת ליבו של איש הביטחון בפנים כדי לשאול מה קורה, אך הוא עושה את עצמו כאילו אינו שומע אותנו.  פועל שיוצא אומר כי אחד המחשבים אינו עובד.  כולם אומרים בכעס של בוקר יום שישי – "בלגן, בלגן!"

 

בשעה 05:40  אנו מנסות לטלפן למשרד של רונן קריב, מנהל המסוף, אך אין תשובה (אנו שוב מנסות בשעה 06:05; אין עם מי לדבר).  נשים מספרות כי אדם מבוגר התעלף בפנים.  מישהו אחר מספר כי מחזיקים מספר פועלים בפנים כעונש (על דחיפות?) ומחרימים (זמנית) את אישוריהם.  על הקיר מחוץ לקרוסלה היציאה יש הודעה בערבית בה כתוב שסוחרים אינם רשאים לעבור לפני השעה 06:00, אחרת יוחרמו אישוריהם (לא באופן זמני!).  אנו מנסות להבין מדוע כל כך הרבה אנשים ממתינים באפס מעשה במגרש החנייה אחרי שכה לחצו לעבור במסוף.  בימי שישי בבוקר ישראלים מחפשים פלסטינים לצורך עבודות מזדמנות; לא לכל אחד יש עבודה ביום שישי בבוקר, והוא מחפש פרנסה נוספת מוקדם ככל האפשר, ואולי יתמזל מזלם של המקדימים.  אנו גם מבינות כעת מדוע ההתנהלות במסוף אייל מסודרת יותר בצד הפלסטיני.  לא רק מפני שקלקיליה "קרובה" יותר למסוף מטול כרם, כפי שהסבירו לנו בפגישתינו הקודמת עם רונן קריב, אלא מפני שמסוף ארתאח נמצא למעשה באזור C, שם חל איסור על נוכחות משטרה פלסטינית (לסייע בשמירה על הסדר), שלא כמו בקלקיליה הנמצאת באזור A.

 

06:10  אנו חוזרות לגדר בקרבת הכניסה הפלסטינית.  אין פועלים ממתינים.  מעבר לגדר אנו רואות את פיטר, מכרינו הדני, עם יוסוף, ידידו הפלסטיני, איתם עמדנו להיפגש כדי שייראו לנו את הצד הפלסטיני של המסוף.  אנו קובעות להפגש ליד מחסום ג'ובארה, לחנות את רכבינו שם ולנסוע אתם למסוף.  לראשונה אנו רואות כי סוף-סוף הבית ("קפה") הקרוב למחסום כבר אינו בשטח ישראל; גדר ההפרדהinfo-icon הוזזה בסופו של דבר.  אנו צועדות כמה מאות מטרים מהמחסום ועוברות דרך שדה להצטרף ליוסוף ולפיטר.  תחילה אנו מוזמנות – כמובן! – לשתות קפה בביתו של יוסוף, "מיקרו-קוסמוס" יפה של חיים עירוניים וכפריים (כבשים, עיזים וחיות אחרות בחצר יחד עם עצי פרי, וכו') וטועמות מהיוגורט תוצרת בית אשר אבא של יוסוף מכין בכמויות קטנות כחלק מפרנסתם.  אחרי שאנו פוגשות מספר בני משפחה יוסוף מסיע אותו למסוף במכוניתו.  הדרך אליו היא במצב גרוע ביותר, מלאת מהמורות, כמו מגרש החנייה.  השוני בינו לצד הישראלי נוגע ללב.  האזור הרחב – המאובק ולא סלול – לפני השביל המוביל לישראל דומה לשוק מאכלים סיני; לא רק שמוכרים כל מיני מאכלים אלא גם מבשלים אותם בו במקום.  עכשיו הוא ריק מקונים; מנקים אותו, במידת האפשר.

 

08:30  יוסוף מחזיר אותנו קרוב למחסום ג'ובארה; אנו מודות למארחינו וחוזרות הביתה.