סגר על ג'יוס עזון, יום ו' 14.6.13, אחה"צ

צופות: 
דליה גולומב
14/06/2013
|
אחה"צ

היום, יום ששי אחר הצהריים, לקחתי את ידידי מכפר ג'יוס ממקום עבודתו בישראל אל ביתו בכפר ג'יוס, במכוניתי העמוסה בגדים וחפצים, לחנותו "יד שנייה" בכפר.

מעכשיו סיפור בן 3 פרקים:

  1. הגענו לכניסה אל העיירה עזון שדרכה עולים לכביש המוביל אל ג'יוס (כביש עזון-טול כרם). והנה, הפנייה מהכביש הראשי 55 לעזון - חסומה בבלוקים. חזרנו לכיוון קלקיליה כדי להיכנס לעזון בדרך עקיפה, דרך הכפר עִזבת-טביב. הגענו לכניסה לכפר –  והנה ג'יפ חוסם אותנו, והחייל מכריז "אין כניסה"!.

כל הדרכים המובילות  לעזון-טול כרם - חסומות! מה עושים?

איך אנשים ב 20 כפרים, שזו הדרך לביתם, אמורים להגיע הביתה?

טוב, לא אלמן ישמעאל, חזרנו עוד קילומטר ונכנסנו לדרך עפר, שהייתה "גדר הפרדה" בין צופין לג'יוס, ולימים הורדה בצו בג"צ.

(היה היה כאן כביש ביטחון מוצק היטב לצרכי ביטחוננו, והיום, כשהוציאו אותו משימוש צהלי בצו בג"צ – עקרו את "קליפתו" והשאירו אדמה חרוכה, דרך חתחתים, שאינה ראוייה לנסיעה ואף לא לחידוש ייעודה החקלאי).

בדרך לא דרך פילסנו את דרכנו לג'יוס. מתברר שכביש מאסו הבונים הפכה לראש פינה – לדרך המלך לתושבי פלסטין... ב"שביל" אחד חד כיווני נפגשו מכוניות משני הצדדים מברכים זה את זה בחיוך...

ונ' שואל אותי: איך הם עדיין מחייכים?...

אכן הגענו לג'יוס. פרקתי את המטען שבמכוניתי. קיבלתי ארוחה כיד המלך, כמו שרק פלסטינים יודעים לארח.  אבל שאלה הציקה לי: איך אחזור לתל אביב?   (התשובה בסוף הסיפור).

 

  1. בנסיעתנו בדרך העקלקלות, מספר לי נ' :

אתמול, ביום חמישי 12.6. יצאתי מביתי לעבודה בישראל כמנהגי בשעה 3.30 לפנות בוקר. הגעתי לצמת עזון והנה אני רואה 3 אנשים ישנים במכוניותיהם החונות ליד השער הצהוב שליד הבלוקים.

כל אחד וסיפורו:

א. נהג מונית – נמצא כאן במכוניתו מאתמול 11.6 ב 8 בערב. הוא נסע מג'יוס לעזון וכשרצה לחזור הביתה – מצא שער סגור. מאותו רגע הוא תקוע בין שני מחסומים: המחסום בין הכפר לכביש הראשי, לבין המחסום בין הכפר לכביש המוביל לג'יוס ולטול כרם. ואין אל מי לפנות או לטעון. החייל ממלא   פקודות. מעכשיו אין יוצא ואין בא. כשיפתחו – אולי ב 4 – הוא יחזור הביתה.

ב. חתנו של נ' יצא מביתו לעזון ב 19.30 לקנות משהו הביתה. חזר ב 9 בערב, והנה מחסום. נשאר תקוע כאן עד עכשו. כשיפתחו – ב 4 – הוא יחזור הביתה , הוא כבר לא יילך לעבודה היום.

ג. עובד באורנית. חזר הביתה אתמול ונעצר לפני שער נעול. עבר את הלילה במכונית, ועכשיו יחזור ישר לעבודה באורנית. הוא כבר (או עוד) עם בגדי העבודה... השאלה היא האם היום, יום ששי, לאחר שבילה לילה במכונית ועבד כל היום בהתנחלות אורנית, האם יוּתר לו לחזור הביתה? חוששתני שלא. עדיין כל הדרכים חסומות. (מכאן לא יוכל אפילו להגיע ל"דרך העקלקלות").

 

  1. איך הגעתי הביתה?

נ' ואשתו הציעו לי להישאר אצלם עד הבוקר. יש להם צימר מקסים, והם ישמחו מאד אם אשאר אצלם. אבל לי יש משפחה משלי, ואני רוצה לבלות איתם את ארוחת יום ששי.

יצאתי לדרך. הגעתי לחסימת הבטונים האטומה. לא רציתי לחזור בדרך הקשה שבה נסעתי עם נ'. החלטתי לנסות להגיע אל עזבת טביב ומשם לכביש הראשי.

הגעתי. והנה אותם החיילים שעצרו אותנו קודם ולא נתנו לנו לעבור פנימה, עכשיו רואים אותי שוב, ושואלים: איך הגעת הֵנה?

ואני עונה: יש דרכים... (ולא מוסיפה).

ושוב שואלים: אבל מה אַת בכלל עושה כאן? 

אני: יש לי חבר בג'יוס.

הם: מה? חבר? בכפר?

אני: כן.

הם: את יודעת שאתמול זרקו כאן בקבוק תבערה?

אני: לא. אבל היום? מה קורה היום?

הם: אין מעבר. זה מסוכן.

אני: אז מה, תשאירו אותי כאן במקום מסוכן?

הם: אבל איך בכלל נכנסת?

אני: הפלסטינים יותר חכמים, הם תמיד יודעים איך לעקוף.

הם: הם לא יותר חכמים. אנחנו לא סוגרים אותם, רק עושים להם את זה יותר קשה. (במלים אלה!).

אני: אני רוצה לדבר עם המפקד. רוצה שייתן לי לעבור ולהגיע הביתה.

המפקד חוזר על השאלות ואני עונה אותן תשובות. ולבסוף –

אני: יקרה משהו רע למישהו אם תתן לי לעבור ולנסוע הביתה?

לאחר היסוס, הבעת פנים תמוהה, וחוסר אונים כמעט – המצור הוסר לדקה  ואני עברתי!  הביטחון לא עורער!

עד מתי?