קלנדיה, יום א' 26.5.13, אחה"צ

צופות: 
רונית דהאן רמתי ותמר פלישמן (מדווחת). אורח: יונה שמשי
26/05/2013
|
אחה"צ

"אצלנו כל הימים הם נכבה" אמר מכר שסיפר על חיי הפלסטינים.

כי מה שנראה לנו הישראלים שגרה או "שגרת כיבוש" (ביטוי מגונה בעיני), הוא עבור מיליוני בני אדם שחיקה מתמשכת במאבק היומיומי להישרדות.

 

לא הייתה זו שגרה לקשיש שהועבר במחסום מאמבולנס ירושלמי לאמבולנס שטחים. האיש, שרק לפני כמה ימים נקטעה רגלו מתחת לפרק הברך השמאלית בביה"ח מוקאסד, חולה רב מערכתי שטרם החלים מהקטיעה, טולטל והונף והונח באלונקה מקבילה והוכנס לאמבולנס המקביל כדי להביאו לבית החולים בעירו ג'נין להמשך טיפול.

 

- כי לבית החולים בג'נין, כמו לשאר בתי החולים בגדה (בגלל הגבלות ומדיניות מנהלי הכיבוש) אין המיומנות והמכשור הדרושים להגיש סעד לחולים במצבים מורכבים ומסובכים ואלו נזקקים לאחד מששת בתי החולים הפלסטינים שבמזרח ירושלים.

דרך נוספת להעמקת השליטה, התלות וגיוס משתפי פעולה.

 

אבל זו בהחלט הייתה שגרה עבור החיילים והמאבטחים שבדקו ווידאו שהכול מתבצע לפי הנהלים והפקודות.

גם למתאמי הבריאות בבית-אל שם מנפיקים את אישורי המעבר מהגדה למזרח ירושלים הייתה זו שגרה.

והייתה זו גם שגרת יומם של אנשי השב"כ, מפקחי העל של הכיבוש, שבלי הסכמתם איש אישה תינוק או גופת מת לא עוברים מצד אחד למשנהו שוידאו שהקשיש החולה אינו סכנה ביטחונית ושאין מניעה לאפשר לו להגיע לבית החולים ולשוב כששליש מרגלו חסרה.

 

 

פחות חשוב וכמעט עניין שבשגרה היה העיכוב/הכליאה שלנו מול העמדה הפנימית של החיילים.

שוחררנו לאחר כעשר דקות ע"י קצין המשטרה רב- פקד עמי שסיפר בגאווה שהיה זה הוא שהורה לפני מספר שבועות לעכב את רוני את נורה ואותי.

 

וצריך לשפשף את העיניים כדי להאמין, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: נבקע סדק בחומה!

 

 אולי כי:

"There is a Crack, a Crack in Everything/That's How the Light  Gets In"  /   Leonard Cohen.