עופר - הסתה

חגי ישראל בפתח, ובשער החדש של המחנה עבודות השיפוצים והשינויים בעיצומן. כמה חודשים לאחר סיום הקמתו של מתקן הכניסה הגדול, הממוגן והמאובטח בגדרות הגבוהות היוצרות לבירינט מושלם בו כולם מופרדים מכולם עד שנזרקים לחצר משותפת, התברר שהתכנון לקה כנראה בקוצר ראות, כי עתה מוקמות לנגד עינינו קרוסלות חדשות ונוצצות, ובעתיד בוודאי יובילו אליהן מחילות מגודרות חדשות (אני מציעה לצבא להשתמש בגדרות של ענאתה ,שהן ממש במצב חדש ועתה מפרקים אותן, שנה לאחר הקמתן).

שני משפטים המתינו לנו היום , כל משפט וייחודו שלו.

אדיב אחמד חסן אבו רחמה ,ת. ז. 954902771 , תושב בילעין.
מעצרו ומאסרו ומשפטו דווחו באתר שלנו בתאריכים:

23.8.09 , 15.9.09, 17.9.09, 25.10.09, 22.11.09, 21.4.10.

על מעצרים של תושבי בילעין ונעלין מאמרה של אמירה הס:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1149316.html

סיכום של כל ההיסטוריה והמאמרים בעניינו של הכפר בוויקיפידיה:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%A2%D7%99%D7%9F

השופט: אל"מ אהרון משניות

התובע: קמ"ש ערן לוי

הסנגור: עו"ד נרי רמתי (ממשרדה של עו"ד גבי לסקי)

באולם נוכחות גם אשתו ובתו של אדיב אבו רחמה

משפטו  הארוך של אדיב אבו רחמה, בן ה  40 ואב ל  9 ילדים, נגמר ביולי כשהורשע בהסתה ונגזרו עליו שנת מאסר (אותה הוא כבר ריצה במהלך שנת המעצר) ושנת מאסר על תנאי . באותו היום הוא צריך היה להשתחרר , אלא שהתביעה הגישה מיד ערעור על גזר הדין, ובית המשפט, בצעד נדיר מאד, השאירו במאסר. לפי הפסיקה, מעשה זה הינו חריג שבחריגים בתוך גבולות מדינת ישראל, אך אנחנו  הרי בארץ אחרת. מאחר שלמרות מעצרם האלים של קטינים מעונים כדי שיפלילו אותו ותעלולים רבים נוספים עם צילומים לא הצליחו רשויות הביטחון להוכיח פעילות אלימה, מצא הצבא את סעיף ההסתה והסיט אותו כלפי פעילי השלום הפלסטינים. ומעתה מתברר שהסתה ליידוי אבנים חמורה מיידויי האבנים עצמו . ובכלל,  ההסתה עוברת שינוי כאשר הפגנות תושבי השטחים כנגד גזל אדמתם ( שבג"ץ כבר קבע שיש להחזירן לבעליהן), נחשבת כהסתה ועדות כללית של מפלילים בדבר השתתפות בהפגנות במשך שנה כלשהי נחשבת כהוכחה. זאת מול מחאות והפגנות המתנחלים הנחשבות כלגיטימיות.

ההגנה הגישה ערעור מפורט ומורכב שמתייחס לכל פרטי האישום, הראיות וההחלטות, שלהם תהיה השפעה על עוד תיקים הנדונים בבית המשפט. הדיון בערעור התקיים לפני שבוע וחצי, אך יעבור עוד זמן עד שהרכב השופטים ייתן את החלטתו (ועד אז, להזכירנו, ממשיך אדיב להיות במאסר). לדברי הסנגור, הסנקציה החמורה ביותר המוטלת על אדם היא שלילת חירותו והנזק לחירות זו היא בכל יום שחולף. אין שוללים מאדם את חירותו  כשאת מאסרו גמר כבר לרצות והוא ללא כל עבר פלילי.  הסנגור מציע אפשרות של חלופות מאסר.

.

ובעוד המשפט נמשך לאין קץ, חלפו כבר קיץ ,רמאדאן , סתיו, חורף, אביב וקיץ נוסף ורמאדאן, הוא ריצה את מלוא עונשו, ועדיין הוא בכלא, ולכן מבקשים הסנגורים לשחררו בינתיים למשפחתו ולחג סיום הרמאדאן, עד שייתן בית המשפט לערעורים את החלטתו .

החלטתו של השופט ניתנה רק למחרת הדיון:

אין מקום לשחררו. אם לא תינתן החלטה בערעור, יש מקום לדיון נוסף בעוד 45 יום.
 

הדיון השני בו נכחנו הוא בעניינן של אדמות כפרים קריות וג'לוד שנשדדו בידי שכניהם, מתנחלי שבות רחל. המינהל האזרחי דרש מן המתנחלים לפנותן, ואלה ערערו על ההחלטה לבית המשפט הצבאי.

בדיון השני ייצגו את הפלסטינים המשיבים עורכי הדין של רבנים שומרי משפט.
הדיון התקיים בפני ועדת הערר של ביהמ"ש הצבאי, ועניינו שתי חלקות אדמה, האחת בת  84 דונם והשנייה בת  42 דונם, השייכות לתושבי הכפרים קריות וג'אלוד .מתנחלי "שבות רחל" השתלטו עליהן ב 2007 ועיבדו אותן. המינהל האזרחי, שבסמכותו להורות על פינויים של פולשים טריים רק אם הפלישה התחילה לפני פחות מ 5 שנים, הוציא למתנחלים צווי פינוי. אלה עררו לביהמ"ש הצבאי בטענה כי הם בשטח יותר מ 5 שנים, ועל כן אין למפקד הצבאי זכות לפנותם. חשוב להבין כי החוק העותומאני החל במקום קובע כי כל קרקע שייכת לשלטון. אך אדם המעבדה ברציפות 10 שנים, זוכה להתיישנות דיונית, וגם בית משפט לא יכול לפנותו. המתנחלים השתלטו על הקרקע לפני פחות מחמש שנים, אך עררו לבית המשפט הצבאי כנגד ראש המינהל האזרחי, ומטרתם להוכיח שהם מעבדים את הקרקעות במשך תקופה ארוכה דיה כדי שלא יהיה בסמכות הצבא לפנותם. תהליך הערעור החל ב -6.7.10, ועתה הגיע שלב חקירת העדים.
מעט רקע:
שבות רחל הינה מאחז/התנחלות המונה כ 110 משפחות והוקמה באוקטובר 1991 כמאחז על גבעה, כקילומטר מזרחית להתנחלות הוותיקה שילה. המאחזים הם למעשה "שלוחות" שהתנחלות וותיקה, שילה במקרה זה, מקימה על גבעה רחוקה ככל האפשר, ואז כל השטח שבין ההתנחלות הוותיקה לבין אותו המאחז, מיועד לבנייה בשל צרכים הנקראים בהסברים הרשמיים "התרחבות טבעית". וכך שילה ושבות רחל, מאחז שגדל עם הזמן, שתי ההתנחלויות הגדולות, שולחות עוד שלוחות/מאחזים: "עדי עד", "מצפה אחיה" "אש קודש" ו"קידה" – וכולם יחדיו חונקים את הכפרים הפלסטינים.
שבות רחל סמוכה לכפרים הפלסטינים קריות וג'אלוד, ותהליך הערעור נותן לנו תמונה נאמנה מה קורה כשחומסי קרקע אלה נוסעים חופשי בין העמקים והגבעות .

ועדת העררים באיו"ש:
יו"ר:   רס"ן דליה קאופמן
חבר:  סא"ל אייל נון
חבר:  סרן אורי קידר

עורר מס' 1:  "ארץ זית שמן מובחר בע"מ ". נוכח המנכ"ל , יאיר הירש.
עורר מס' 2:  בועז מלט, באמצעות עו"ד דורון ניר-צבי

המשיבים:
1. ראש המינהל האזרחי, באמצעות עו"ד ראני עאמר
2. פאוזי אברהים מוחמד, באמצעות עו"ד קמר משרקי עסאד ועו"ד צבי אבני משומרי משפט

העד הראשון היום הוא הראל חצרוני משבות רחל, עטוי מעל בגדיו טלית "קטן" רחבה ומתנופפת. הוא נקרא להעיד שהמתנחל שהחזיק ראשון בקרקע, בועז מלט,  והחברה ש"ירשה" אותו , "שמן אחיה ," מעבדים אותה כבר זמן רב. חצרוני הוא זה שאמור לדעת כמה זמן מעבדים המתנחלים , קודם בועז מלט ואחר כך אנשי שמן הזית הזך, כמה זמן הם מעבדים את הקרקע. כי הרי על כך נסב כל העניין ! נסיעותיו התכופות על הכביש מפגישות אותו עם מעבדי הקרקע, שהם  מתנחלים בלבד." אני עוצר ליד החברה מהיישוב שלי, רואה שהם עובדים שם" . הוא נהג לפגוש בבועז מלט, שגידל חמניות וחיטה, ואחר כך בכורמים ומגדלי הזיתים "משק אחיה" ,ששמו הרשמי "ארץ זית שמן מובחר". ובאותה טבעיות הוא ממשיך ומעיד איך לא היה בעצם במקום – כי עיסוקיו הרבים מובילים אותו למרחקים. "בשנים 93,94,96 עבדתי בעבודות שלא הייתי יותר מדי ביישוב ולא ראיתי כל מה שקורה שם אם מדברים ברמה הזאת אם מדברים לפני ....ואני עבדתי עוד כמזכיר של רחלים , ממילא שהיתי שם רוב הזמן " הוא היה  רבש"ץ (או עוזר רבש"ץ) של שבות רחל. "זה היה באזור של שנת 96 שאז ראיתי..." לפני רחלים הוא היה גם טבח בישיבת בעטרת כוהנים, ומשנת 2000 הוא מרכז מועדון נוער בסיכון "הזולה של חצרוני" בירושלים , תפקיד הדורש את נוכחותו בלילות רחוק מן השדות והמטעים השדודים.
על השאלה מאיזו שנה עבד שם בועז מלט ומתי נרכשה הקרקע ע"י "אחיה" הוא עונה שוב שבשנים האחרונות שבהן בוצעה הרכישה הוא מחוץ ליישוב, והידיעות שלו על השינוי בבעלות נובעות מכך שהוא ראה בחלקות השדה אנשים אחרים מחוץ לבועז מלט.  ובלשונו:  "לא ראיתי כי לא הייתי הרבה ביישוב".
הראל חצרוני חתם אמנם על תצהיר שמפרט במדויק את חלקות הקרקע ובעליהן השונים, אך מתשובותיו עולה שהוא לא שולט בפרטים שעליהם חתם. או כדבריו:  "...ולא לתפוס אותי על קטנות , אם אמרתי 1998 במקום 2008... " .

שופטת:  אנחנו תוהים...
שופט: יש פה שאלה מי נכנס, ומתי נכנסו לקרקע, ולנו לא הוגשו מסמכים בענייני רכישה...

העד השני הוא סא"ל שטיין מן המינהל האזרחי, ראש מינהלת תיאום וקישור רמאללה. יש לו ניסיון כקצין תשתיות ופרוייקטור של המינהל האזרחי לעניין הגדר, והוא נציג גופים אזרחיים ישראלים במינהל.
מכאן והלאה לא שהינו אישית באולם, והמידע הוא מן הפרוטוקול.

העד תאר את ההתנחלויות והקמתם של מאחזים רבים [לא מורשים ...] היוצרים "רצף התיישבותי בעמק שילה"... "הרווי בסכסוכי קרקעות ..." עד שב-2007 החל המינהל האזרחי ללוות חלק מן החקלאים הפלסטינים לחלקותיהם,  "על מנת לעבד קרקע שלא הייתה מחלוקת לגבי הבעלות בהם" ...". וכיצד יגיעו הפלסטינים לאדמתם אם מסביב לחלקות הקרקע שבהן מדובר נבנו ארבעה "מאחזים בלתי מורשים", ועל הפלסטינים מוטלות הגבלות תנועה. קצין המינהל מודה שתופעות הפלישות לאדמות הפלסטינים והשחתת היבולים מוכרות לו ולצערו גם היום זה נמשך.
יש עניין בפירוט שפירט קצין המינהל את האופן שבו נבדקת בעלותם של הפלסטינים על אדמתם במקרה של ויכוח על בעלות – ממסמכים ועד לבדיקת גילם של עצי הזית. 
התנהל עוד ויכוח ארוך עם עו"ד המתנחלים אשר לשליטתו של העד בצילומי אוויר, כיצד מזהים מי עיבד קרקע מסוימת, ומה צמח עליה, אך לא זה העיקר. העיקר במשפט הוא ההתמקחות הגלויה ועזת המצח עם הרשויות, וגיוסו של החוק להגנתו של שוד הקרקעות הנחוש, הגלוי וחסר הבושה. 
המשך העדויות  ב  3.10.10

נספח: סעיף לדוגמא מחוק הקרקעות העותומאני;     - ס' 20 :
      " " החזיק אדם בקרק(ע) "מירי" עשר שנים רצופות ואחר-כך עמדו
עליו עוררים, אין שומעים להם. נתנו אמתלה מקובלת לפי החוק הדתי על מה שלא עוררו, כגון, :הביאו ראיה, שהיו קטנים או שוטים, אז היו בדרך רחוקה או שהיה המחזיק איש תקיף (אלים) ולא היו יכולים לדון עימו-אם באו :
וערערו תוך עשר שנים מיום שבטלה האמתלה שומעים להם; באו וערערו אחרי כן אין שומעים להם.
    ואם הודה הנתבע (המחזיק) ,שירד לתוך שדה זה שלא ברשות ( אלא באלמות) – אין לו בו חזקה (פרסקריפציה) אפילו לאחר כמה שנים ,והקרקע חוזרת לבעליה הקודם."