קלנדיה, יום ב' 29.4.13, אחה"צ
הגענו לקלנדיה בשעה 15:45. ראינו תור קטן במסלול 1. כל יתר המסלולים היו רייקים אבל ראינו ששני חיילים יושבים באקוואריום של 4-5. עמדנו ליד הקרוסלה וישר החיילים הכניסו אותנו פנימה. בקשנו מהם להודיע שגם המסלול שלהם פתוח ועוד לפני שגמרנו לבקש, הם הכריזו. החייל היה מאד מסביר פנים, אבל החיילת לידו ממש הפגינה שיש לה בעייה עם נוכחותנו. היא לא הבינה איך באנו מהצד הפלשתיני וחזרה ואמרה שהיא אחראית לבטחוננו! הסברנו לה בקיצור נמרץ על MW והלכנו לדרכנו.
יותר מאוחר ראינו אישה דוחפת נכה בכסא גלגלים. במקום להתמודד עם הקרוסלות ועם השערים הנעולים בתוך המחסום, היא הובילה אותו בנתיב המכוניות לכיוון רמאללה – הרבה יותר פשוט. החיילים והמאבטחים במחסום לא הפריעו לה לעבור. (אולי זה סימן שנאבדו סופית מפתחות השערים הפנימיים?)
בסביבות השעה 4 הגיע אמבולנס מכיוון רמאללה ונכנס ישר למחסום הרכבים. הוא המתין כ-20 דקות בשמש הלוהטת, אבל לא הגיע אמבולנס מירושלים. בסוף החיילים הורו לו להמתין בכיכר הצפונית. ואיך שהתמקם בכיכר, פתאום הופיע עוד אמבולנס מצפון ושניים נוספים מכיוון ירושלים. אמבולנס אחד מירושלים עבר את המחסום ונעמד במגרש החנייה. כבר היינו מבובלות מרוב אמבולנסים. בסוף הסתבר שיש נוהג חדש ואמבולנסים שמחזירים לרשות חולים שהבריאו יכולים לעבור לפלשתין. אבל כאשר מובאים חולים לטיפול בירושלים, חילופי החולים מתבצעים בצד הישראלי.
בשעה 16:45 ראינו שאישה ערביה מחכה במסלול למת"ק. התברר שאחותה ממתינה בסככת המת"ק ואף אחד לא מתייחס אליה. טלפנו לאלון, נציג המת"ק, שכבר עזב את המקום. הוא הבטיח לטלפן ולהורות לחיילים לטפל באישה ועוד אדם שישב שם. הבטיח וקיים – תוך 2 דקות הוכנסו השניים למשרדים. לא המתנו לגלות מה היו התוצאות.