קלנדיה, יום א' 21.4.13, בוקר
בוקר קר וגשום מאוד. מוכרי העוגות בדוכנים הודיעו לנו: "גשם! אין פועלים!"
ארבעה נציגי EAPPI נוכחו במקום. כולנו נדהמנו לראות את שמחתם של הגברים המעטים אשר נכנסו ועברו מיד לעמדות הבדיקה. אלה שהכרנו חייכו אלינו, כאילו אנחנו אלה אשר הביאו לכך שהמחסום יהיה ריק. בשעה 06:00 משפחה עם שני ילדים מאוד חולים נכנסה – אחד על הידיים, השני בכסא גלגלים. הפנינו אליהם את תשומת ליבה של החיילת בעמדה. סברנו, כאשר היא הרימה את השפופרת, שהיא עמדה לבקש שמישהו יפתח עבורם את השער ההומניטרי כי הם לא היו מסוגלים לקפל את כסא הגלגלים או להעביר אותו דרך הפתח הצר. מאוחר יותר טלפנתי למשטרת קלנדיה ונאמר לי כי מישהו יגיע. ובאמת, ראינו שני חיילים מתקרבים. אך לא – הם הביאו ארוחת בוקר לחיילים בעמדה ואפילו לא הסתכלו לכיוון המשפחה עם הילדים בעלי הנכות הקשה!
קצין המנהל האזרחי הגיע אחר כך; שמענו אותו שואל את החיילת מדוע לא התקשרה אליו. הבנתי כי אותה שיחת טלפון עסקה בארוחת הבוקר ולא בשני ילדים פלסטינים נכים.
מחנה פליטים שועפט.
בוקר הומה. לא, העיריה לא שלחה משאיות לנקות את הרחובות, ומראה המקום עצוב ביותר בבוקר גשום זה. המקום היחיד בו ביקרנו שהיה חם, נקי ומצויד היטב היה המרפאה של קו"ח כללית. אנשי הצוות כה נדהם לראות אותנו שפחדו לדבר ושמחו כאשר עזבנו.