עופר - יידוי אבנים, מפלילים

צופות: 
עמית לשם ותמר פלישמן (מדווחת)
26/05/2010
|
בוקר

"זה הכלא, זה כואב גם ברגל וגם בלב", אמר מוג'יב כשהוא מצביע על השלשלאות שלרגלי האסירים.

 

לפני שנתיים באו אנשים לביתו שבבית-אומר, סיפרו שאחיו הוכה למוות בידי חיילים ושגופתו מוטלת על הכביש.

מוג'יב מיהר למקום, מצא את האח שוכב על אם הדרך מדמם מראשו. בעודו מנסה להרים את אחיו, להביאו לבי"ח, הגיעו חיילים והאחים נלקחו לכלא.

חודשיים ישב מוג'יב בכלא. מאז מתנהל נגדו משפט באשמת "יידוי חפצים" (ככתוב ברשימת הדיונים המיועדים לזה היום). אלא שלכל ישיבות בית המשפט, מזה שנתיים כאמור, החיילים, ה"מותקפים"/עדי-התביעה/המפלילים, לא הגיעו. והמשפט, מחוסר נוכחות עדי התביעה, נדחה שוב ושוב.

מוג'יב, שזמנו אינו נחשב והברירה אינה בידו, מגיע תמיד "כמו שעון":פעם בחודש, לפעמים פעמיים, יוצא לדרך עם שחר, נוסע מבית אומר לבית-לחם, מבית לחם לרמאללה, מרמאללה למחסום ביתוניא ומשם הולך בשביל העפר הצר, המגודר, המוביל אל תוך מכלאת המבוא של בית המשפט, המקום אליו נקבצים הפלסטינים (ואנו) טרם הבידוק הביטחוני.

וכמו בריטואל קבוע, המפלילים אינם, המשפט נדחה, ומוג'יב יוצא לשוב לביתו בדרך ההופכית לזו בה הגיע, האורכת שלוש שעות לכל צד.

לכניסתנו קדמה הכרות עם המופקד על "מי נכנס לבית המשפט" (כהגדרת אנשי השב"ס):

על השאלה אם שלחנו פקס השבנו בשלילה, על השאלה לאיזה משפט הגענו, ענינו שזכותנו להיות נוכחות בכל אחד מהמשפטים המתקיימים כראות עינינו. לובש המדים הפעיל את מכשיר הטלפון שברשותו, התייעץ עם מי שהתייעץ ושב ופנה אלינו כמו זכה בהארה: "אתם חוה?" -"לא אנחנו לא חוה...".

רק משאנשי השב"ס החלו מגלים כלפיו סימנים של קוצר רוח, הורה להתחיל בהליך כניסתנו.

הדיונים באולם שבחרנו באקראי נוהלו ע"י השופט שלמה כץ.

"השופט היום מתקתק", אמר המתורגמן לאחד השוטרים.

באולם הדיונים שררה אווירת קרנבל: מספר עורכי דין הסתובבו בו זמנית בשטח המצומצם תוך שהם מנהלים שיחות עם לקוחותיהם, הנאשמים ניהלו שיחות ערניות עם בני משפחותיהם שמקום מושבם רחוק ככל האפשר מיקיריהם, ואלו החזירו להם במשפטי חיבה ותמיכה. השופט שמבטו רך, היה נינוח וסבלני, גם כשדפק בחזקה על השולחן, צמצם את שפתיו והשמיע "שששששש....." ארוך, לא הצליח לגרום ליושבים, לעומדים ולמסתובבים בחדר לחדול מעיסוקם -  ההמולה הייתה פוסקת לשניות ספורות והשיחות בין כולם לכולם נמשכו.

צעירים רבים הוכנסו בשלשות. כולם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, לבושים במדי שב"ס החומים, ישבו בדיון שארך דקות ספורות והוצאו משהודיע השופט, לכל אחד בשמו, שהדיון בעניינו נדחה ליום רביעי ה-9 ביוני.

היו שם:

-אשרף עלי מוחמד סבארנה הנאשם ב"חברות ופעילות בארגון" [בהתאחדות בלתי מותרת].

-גם איברהים פתחי מחמוד עווד שאשמתו:"ייצור וזריקת חפץ בוער",  

-עיסא חאלד עיסא אבו-האשם העומד לדין בגין חברות ופעילות.

-ולא נפקד גם שמו של תופיק ופיק תופיק צאלחה המואשם ב:"פח"ע ואחרים".

ורבים נוספים שלא העתקתי את פרטיהם מתוך סידור העבודה שבפתח האולם.

עובדי המקום ליחידותיהם מדיהם וכלי נשקם, המשיכו להוביל את העצירים אל ומתוך האולם, כמו היו קבוצה הומוגנית אחידה ולא בני אדם עם תקוות, יצרים, חלומות, שאיפות ואולי גם אכזבות.

כולם זכו ליחס זהה מהמערכת, כולם קיבלו אותה "פסיקה", וכולם ישובו ויתקבצו בזה המקום, אולי דהויים ומיואשים יותר, אבל באותם המדים, מול אותו השופט, מקץ שבועיים ימים.