קלנדיה, יום ב' 25.2.13, אחה"צ

צופות: 
נתניה ג., ברנדה ה., מתרגמת: אסנת ר.
25/02/2013
|
אחה"צ

לפני שנים רבות, כשהגעתי לקלנדיה בפעם הראשונה, חשבתי שזה דומה למערב הפרוע. היום חשבתי על הדימוי הזה שוב, וכן, כל המראה כל כך סוריאליסטי.

ניסיתי לצלם ואיני יודעת כמה מהצילומים הצליחו, אך המראה של הילדים הקטנים המוכרים כל מיני צעצועי בלון, טחנות רוח, עלוני תפילה, וכו' מתערבב עם מראה החיילים היורים, מה שנראה כמו גז מדמיע, והאנשים המנסים לעבור ברגע הנכון, כך שלא יתפסו לא ע"י זורקי האבנים ולא ע"י פעולת התגמול של הצבא, כאשר הגברים המבוגרים עומדים ומביטים כאילו זה סט של סרט... זורקי האבנים הם בעיקר גברים צעירים... אין לי מושג מה יחשוב על כל הסיטואציה הזו, אדם הבא ממדינה נורמלית.

מעבר האוטובוסים היה סגור ובאזור החניה שבצד הישראלי חנו שני רכבי משטרה, למרות שהיה נראה כי מסלול מעבר הרכבים הפרטיים היה פתוח והמעבר היה יעיל ומעט מאוד אנשים חיכו בעמדות הבדיקה.

קשה לדעת אם זה בגלל שאנשים מפחדים לצאת או שהרבה מהעובדים נותרו בבית בשל פורים.

פגשנו עיתונאי מהעיתון אל-קודס והוא סיפר שאתמול באבו-דיס, שם יש לו חנות, היה אירוע של זריקת אבנים מצד אחד, וגז מדמיע מצד החיילים, שאף זרקו רימון גז לתוך החנות שלו, דבר שגרם להרבה מהמוצרים שלו התקלקלו.

צעיר אחר סיפר שכ-20 גברים צעירים נפגעו אך נראה לי שזאת הגזמה והעיתונאי אמר שלא שמע על כך. בכל מקרה, בשעה שהיינו שם, לא ראינו חיילים או זורקי אבנים פצועים. אם כי אין לנו מושג אם נגרם נזק בשל הגז המדמיע באזורים שאנו לא יכולות לצפות לתוכם.

צילמתי ילד מוכר צעצועי בלון והפנים שלו חצי מכוסים ברובה של החייל שעומד לצדו. זאת תמונה שמרשימה אותי ביותר. הילדים הסתובבו מסביב לחיילים ללא חשש, מה שנראה לי סוריאליסטי. ראיתי לעיתים קרובות את הילד שבתמונה. כל פעם שאני רואה אותו, נראה שיש לו את העיניים העצובות ביותר שראיתי מעודי ואני שואלת את עצמי איך חיי המשפחה שלו. שמעתי לעיתים קרובות שמכים אותם אם הם חוזרים הביתה בלי כסף. דרך אגב, העיתונאי מאל-קודס אמר שהוא כתב מאמר על הילדים, אך למיטב ידיעתו, שום דבר לא נעשה עבורם.

בתמונה אישה מכסה את פיה, בהגנה בפני הגז, ומרחוק ענני הגז.

ראינו גברים צעירים על הגבעות, רחוקים מכדי לגרום נזק, אך מדי פעם, אחד מהם בא בריצה במורד הדרך הראשית וזורק אבן... לא תמיד מקפיד שלא תפגע ברכב פלסטיני.

בשלב מסוים, קראו לנו נהגי המוניות והציעו לנו להכנס למוניות, כדי לברוח מהגז. אחד מהם סיפר שלא שלח את ילדיו כבר כמה ימים לבית הספר. שאלנו אותו איזה אב שולח את ילדו למכור צעצועים כשיודע שיש חשש לאלימות.

ברנדה, שלא היתה בקלנדיה כבר זמן מה, אמרה שהיא עוזבת כשהיא עצובה וקרובה לדמעות. אני לא מרגישה כלום, אני חלק מזה ויחד עם זאת מביטה מבחוץ. היא אמרה שהדבר הראשון שתעשה כשתגיע הביתה, זה להתרחץ ולהכניס את הבגדים למכונת הכביסה. נזכרתי בשנים שאף אני נהגתי כך. מחר אלבש את אותם בגדים היות ואני נוסעת לחברון ורק אז אכניס אותם למכונת הכביסה, או אולי הפכתי לאדישה עם השנים.

היו חיילים מחוץ לא-ראם, אך הם לא היו פעילים.

בכיכר, עדיין בער צמיג, ובמעלה הכביש יכולנו לראות עשן.

בחזרה בישראל, אחרי חיזנה, ראינו שני רכבים שחורים, ללא לוחיות, ווילונות מסתירים את החלונות ולידם מכונית משטרה... פקידי ממשלה חשובים... אולי פקידים פלסטינים? אין דרך לדעת.