קלנדיה, יום א' 24.2.13, אחה"צ

צופות: 
תמר פלישמן
24/02/2013
|
אחה"צ

תמונת המציאות במחסום קלנדיה:

צמיגים בוערים גולגלו לעבר המחסום, אבנים נזרקו, החיילים הגיבו בירי.

אדי הגז נמהלו בעשן השחור שנפלט מהצמיגים והשילוב בין השניים יצר ענן סמיך שרבץ הקרקע.

 

לנערים המוחים היה יתרון גובה – רובם התמקמו בראש הגבעה הסמוכה לחומת ההפרדה ומיעוטם הגיחו מבין סמטאות מחנה הפליטים.

החיילים גופם כרע תחת משא אמצעי הלחימה וציוד המיגון, שהכבידו על ריצתם ועשו אותה גמלונית והם נכשלו בכל פעם שניסו לתפוס מי מזורקי האבנים.

בתסכולם חצו החיילים החמושים את הרחוב הראשי כשהם משתמשים ברכבים שבדרך כעמדות ירי. מפעם לפעם צדו את אחד הנערים שעמדו מנגד, פלשו בידיהם ועיניהם לאישי ובררו מול השבכ את כשרותם. למה? – למה לא?
והיה שם כל הזמן גם צלם משטרתי.

אוי לדלתות הבתים של הנערים שהונצחו במצלמתו, אוי לאמותיהם ואוי לשארית שנות בחרותם.

"הם גיבורים" אמר לי בחור שעמד לידי והצביע על הלוחמים שעל הגבעה, אבל לא העז להצטרף למושא הערצתו.

 

ובין לבין הגיע למחסום אמבולנס ובו תינוקת מקלקיליה בדרכה לאישפוז בביה"ח מוקאסד.

 

ובכל שעות אחר הצהריים האלו היה שם גם הילד מְחמד, רציני ונבון הביט במתרחש וצילם בשום-שכל כבקיא ומנוסה.

העמידה לצידו ובחברתו של מְחמד הייתה לי לעונג.