זיתא, מועדון נשים, 4.2. יום ב'

צופות: 
ריקי ש-ט', רחל א' (מדווחת), נוהג ומשתתף בשיחות: נדים
04/02/2013
|
בוקר
יום שמש נפלא האיר את הנופים הקסומים של זיתא. עצי זית, שקדיות, שמים כחולים. בתי ספר פתוחים.
למועדון הגיעו פחות נשים. חלקן חולות וחלקן אין לדעת.
השעורים התנהלו בכיף גדול.
בהמשך, ישבנו ברחבת המסגד עם מספר נשים אחרי התפילה ודברנו. בתוך השיחה ספרו על מוצאן, מוצא משפחתן. חלקן ברחו (משפחתן) מישראל ב-48 ולא הסתירו את דעתם על ה"יהוד". מהקשבה לשיחתן מתוודעות לעאדאת ותקליד (מנהגים ומסורות) שהן מקיימות, כמו למשל שמוסלמיות מחמירות צמות פעמיים בשבוע, בשני וחמישי מתפילת השחר ועד תפילת ערביתinfo-icon מתוך אמונה זיכוך הנשמה והרצון לזכות בגן עדן. כן. אנחנו בהחלט לומדות להכיר אלה את אלה. בטוח שאפשרות של שינוי עמדות, קל לה לקרות כאשר יש מפגש. השאלה של הדדיות היא בעייתית כאשר המצב רחוק מהיכולת לקיים אותה, אבל הסקרנות הנשית היא הדדית בהחלט.
ובהמשך לדיון ברשת, נדמה שהדבר הכי מתבקש מהשהייה שלנו במחסומים, הוא להמשיך את הקשר עם האנשים אותם זכינו להכיר, למדנו לא לפחד, לראות אותם כשכנינו הקרובים, ללמוד את שפתם, להבין את תרבותם, לראות אותם כחלק מאיתנו או אותנו כחלק מהם.
ובעיקר מה שהיה חסר במחסומים הוא ההכרות עם נשים. רוב הקשר שלנו היה עם גברים פלסטינים דוברי עברית, עוברי מחסומים. הנשים תמיד נשארו "האחר הנע/אלם".
מחסום ווטש נטולת המחסומים, השכילה למצוא לעצמה דרכים חדשות, שונות ומגוונות, ועדין לא נמצאה הדרך הטובה שתגרום לכיבוש להעלם, למתנחלים להתאדות, או לחיילים לשים פרחים בקנה.