קלנדיה, יום ו' 15.2.13, בוקר

09:00 הסככה מלאה בארבעה תורים צפופים של גברים ונשים, לחוצים בשרוולים החיצוניים, ומגיעים עד לקצה הסככה.

לא נפתח תור הומניטרי לנשים זקנים וחולים. לא נמצא במקום איש מת"ק.

פלשתיני מעיד: "כולם מבוגרים, רוצים להתפלל. עכשיו מעכבים אבל ב 12:00 אחרי זמן התפילה מעבירים מהר". הוא מתלונן על תפקוד החיילים המדברים בטלפון, ומשוחחים זה עם זה.

לדברי העומדים בתורים, הם מחכים כשעה, שעה וחצי.

אל המחסום מגיע גבר עם שני ילדיו בדרכם לבי"ח, כאמור אין תור הומניטרי.

אחרי טלפון למת"ק נפתחו עוד עמדות בידוק בנוסף לשתיים שפעלו. עכשיו כל העמדות פתוחות.

החיילת האמונה על פתיחת הקרוסלות יושבת מנותקת בביתן בגבה אל הקהל. לא רואה ולא שומעת.

חייל ששעה אלינו טען שלא ניתן לזרז את הבדיקה. אחרי 3 טלפונים למת"ק מורגש שינוי.

החיילת במת"ק מתקוממת על כך שאנו מטלפנות שוב ושוב. הלא אמרה שחייל המת"ק בדרך.

09:30 מגיע איש המת"ק, אך לא דחוף לו לפתוח תור הומניטרי. לדבריו יצא לאכול. לבקשתי שיודיע על תור לזקנים חולים ונשים הוא עונה שאי אפשר כי כולם זקנים וחולים. אכן תשובה נאה. עם כולם זקוקים לתור הומניטרי אין טעם לפתוח אותו.

מגיע איש מת"ק מבוגר יותר או אולי תפקידו אחר אך הוא מסביר שעדיף בלי תור הומניטרי כי מול התור ההומניטרי ייפתח בפנים רק אשנב בידוק אחד וכך הם יחכו יותר.

את יכולתו לנווט בפנים הוא שולל. בכלל הפעם נתקלנו בחיילים שכל אחד עושה בדיוק רב רק את תפקידו.

מכריזים על תור הומניטרי לנשים וחולים, ועדיין מתעכבים בפתיחתו.

09:40 נפתח תור לנשים וחולים.

גבר פלשתיני המנוע מלהכנס לישראל מספר לנו את סיפור התנכלותו של הכיבוש והצבא, לפני יותר מעשר שנים . שיאו של הסיפור בפריצה של חיילים בלילה לביתו, וירי ברגלו אל מול בנו בן השלוש אמו ואשתו. הוא ישב בכלא הישראלי שנים.

המניע להתנכלות, גזילת אדמתו. לדבריו, הילד בן השלוש שבגר לא יישכח את אותו הלילה.

10:00 מן התמונות הכואבות של המחסום: נשים וזקנים מבולבלים הרצים באמוק מן התור הרגיל אל ההומניטרי, וכאשר שם השער נטרק בפניהם, רצים חזרה לתורים הרגילים וחוזר חלילה.

שוב אני מתריעה על כך שהשירותים סגורים באופן פרמננטי בפני העוברים במחסום, ועם זאת, עדיין מדיפים ריח רע.

בסככה עצמה מוטלת על הרצפה צואה של מי שכנראה לא הצליח להתאפק, ושירותים אין.

10:00 התורים מצטמצמים.