מועדון נשים בזיתא, דרך הלוך וחזור

זה השבוע הרביעי שאנחנו מגיעות למועדון בכפר זיתא.

המועדון נמצא במרכז הכפר, צמוד למסגד ומעל לבית העיריה. בניין רב צלעות, חלונות סגורים, המחברים לא נענים לנסיונות הפתיחה לאוורור. תשתית חדשה ויפה אבל מוזנחת. דרך חור בקיר נכנסת לה ציפור, בזמן שאין איש, ומגובה מנורה שבמרכז האולם מלשלשת את קרביה שמצטברים למרכז המרצפת הבהירה. הנשים שמתקבצות בבוקר, מדי שבוע, לשמחתנו המלאה, אינן שמות לב לקטנות. בפעם השניה שהגענו, הצלחתי לפתוח שני חלונות, לטאטא את המרכז לפח. בפעם שאחרי, אחת המשתתפות לקחה ממני את המטאטא וניקתה את החריונים.

בלי כוונה התחלתי בזוטות. העיקר הוא המפגש. קבוצת נשים, שמתחילה להיות קבועה, מגיעה למקום, ויש רצון להשתתף, להיות, ללמוד.

המתח שבהתחלה, שפה, הבדלי תרבות, אי בטחון ביכולת ההוראה ועוד, התחלף בהרגשה טובה, זרימה, שמחת המפגש, התחלה של יחסים חדשים.

ריקי מלמדת עברית, אני יוגה. מחלקות שעה כזו, ושעה כזו. בשעה הפנויה, כל אחת מאיתנו מוצאת את העולם שמחוץ למועדון. ילדים בחופשה, או בשביתת מורים מסתובבים ומחפשים איך להעביר את הזמן. סקרנים ושמחים לשיחה. נשים בדרך אל או אחרי תפילה או שעור בקוראן שמתקיים במסגד, בקומת הנשים, יושבות איתי על המעקה הקר. אישה מעל 80 יושבת לידי וכל דקה נאנחת "לא לה אילא לה מחמד רסול אללה" והשניה מדברת עם הילדה שלידי על הסבתא החולה שלה והקטנה מתרגמת לי לערבית ברורה. חבורת נערים (10-14) מתגודדת לידנו. אני שואלת אותם מה הם אוהבים לעשות. מציירת להם קלאס, מכירים... משחקת עם אחד בXO שהוא יוזם, ואם אחר בלמלא את הקוים, הוא מנצח ואני חשבתי ש...

ואחד מבקש ללמוד עברית בקיץ אחרי שהסביר לי שישראלים זה רק רובה שיורה והאגודל שלו היה כלפי מטה בתנועות נמרצות. אמרתי שיש גם אחרים וסיכמנו לפתוח כיתת עברית בקיץ. כשיהיה זמן. עם מורה גבר. אחר.

נדים מזמין אותנו למשרד המועצה שנמצא למטה. ראש המועצה לא יושב שם, הוא לא  מקבל משכורת וגם אין כנראה הרבה עבודה. במקומו יושבת חברת מועצה, צעירה ונחמדה, מדברת אוטוסטרדה בערבית ואנחנו  מבקשות לעבור לכביש משובש,  שנבין.

קפה חזק בכוסות קטנים ואנו מבינות שאין מיזנייה (תקציב) לכלום. מתקשים לשלם מים. חשמל משלמים, שיהיה. אין עזרה חיצונית. כלום. עכשיו שביתת מורים כתוצאה מאי תשלום חובות ישראל וכו'. הסיפור הידוע. אתמול קראתי בעיתון שאולי ישלמו.

בחוץ יושבים שניים עם נרגילה. מעתז, בן 14, כבר חבר שלי, (זה שרוצה ללמוד עברית) מזמין אותי לעשן עם החבר'ה ואני לא יודעת איך לצאת מזה.

אני מדמיינת את עצמי כל הזמן עם מטאטא וסמרטוט עוברת על מרצפות, כבישים, מדרכות. שותלת צמחים, משקה. מנקה אבק מחלונות ותריסים.

אבל עד שנהפוך לטוסקנה, אני שוברת את הראש מאיפה להביא מזרוני יוגה במקום אלה המרופטים שכנראה שוכבים במזוודה למטה כבר זמן רב מדי.

בדרך לזיתא ובחזרה אנחנו מנדבות מנדים מילים חדשות בערבית. וגם בולשות אחרי תנועות חשודות אבל אין. אין חיילים. הרחובות ריקים בדרך כלל בבוקר. החנויות סגורות. ובדרך בחזרה יש חיים רגילים של כפר. ילדים חוזרים מבית הספר, ירקן פתוח וגם אחרים.

מדי פעם נדווח לכן, בטוב וברע.