סיור בכפרים: שעב אל מראר, דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ב' 21.1.13, בוקר

צופות: 
חגית בק מיכל צדיק (מדווחת ומצלמת)
21/01/2013
|
בוקר

מעבר מיתר

כל הפועלים עברו. ארבעה אוטובוסים מחכים למשפחות האסירים.

גם בחברון וגם לאורך הדרך מתנוססים על כל קיר וגדר שלטי המפלגות הדתיות-לאומיות.

 

חברון

בחברון שגרה. נכנסנו לשכונה המשופצת מול מערת המכפלה  (בתמונה), זו שגדר אפרטהייד הולכת ומתגבהת מסביבה לטובת ציר המתפללים.

הבתים יפיפיים והסמטאות יכלו להראות כמו ביפו העתיקה. הכל שופץ ע"י ארגונים ספרדיים. אלא שכאן זה אזור H2, אז הרשות הפלסטינית לא מטפלת והמנהל האזרחי מזניח כמובן. צחנת השתן, הלכלוך המושלך  בכל מקום ותחושת איזור של אף אחד אופפת אותנו מכל העברים. "כיכר גרנדה" כתוב בשלט. הככר יכלה להיראות כמו בגרנדה אבל היא לא.

בכל המחסומים שגרה. בעיקול 160 חייל רגוע מדבר עם העוברים והשבים. צינור מיםinfo-icon התפוצץ וכולם יחד  מחכים למי שיתקן. הרבה ילדים עם דליים בידיהם, הולכים למסגד לקבל את מרק היום.

מספרים לנו על הריסת בתים בדרום הר חברון, אז נסענו לשם.

 

דרום הר חברון

בכביש 356 סטינו לאיזור דיראת ומשם אל מקום הנקרא חווארה או 'שעב אל מראר' באופן יותר ספציפי.

מישהו מדיראת עוזר לנו למצוא את המקום. אנשים רבים עומדים סביב בור המים והמבנה ההרוסים מהבוקר. לידם מבנה הרוס משבוע שעבר.מכונית של האו"ם מגיעה כמה דקות אחרינו.

זהו איזור C, להזכירכם. אנשים מראים לנו מסמכים שהגישו כדי לקבל אישורי בניה. הבקשות כולן לא מאושרות. האדמה אומנם שלהם, אך היא קרובה מידי להתנחלות מעון ומרחוק רואים את פני חבר. 

כשכניהם היהודים הם נאחזים בקרקע וכמוהם מנסים ליצור מציאות בשטח ולבנות בית ועוד בית. רק שהםלא יקבלו לעולם אישורי בניה ומדינת ישראל תמרר את  חייהם כדי שיקומו שם עוד התנחלויות.

"ככה אפשר לחיות?" שואל אותנו אדם. "זה הישראלים" הוא אומר.

"גם אנחנו ישראליות," אנחנו אומרות, "ובאנו להגיד לכם שאנחנו בעדכם ומתביישות במה שעושה הממשלה שלנו."

"נכתוב על זה" אנחנו מבטיחות, "ונגיד עד כמה אנחנו מתנגדות למה שקורה פה."

"תודה רבה" הם אומרים.

 

נסענו גם לאזור מעון כי אמרו להם ששיירת ההרס המשיכה היום לשם.

בכניסה לישוב הרבה חיילי מילואים ומשטרה בודקים מעוכביםinfo-icon ורכבם. לא, הם לא ראו הרס בתים, הם הגיעו מאוחר יותר.

זמן קצר לפני שהגענו הציבו מחסום פתע ועצרו רכב ויושביו. משהו לא נראה להם תקין והזעיקו את המשטרה שתבדוק. המילואימניקים מגלים הבנה למעשינו. "אבל אני מעדיף שאנחנו נהיה פה ונעשה את העבודה שמישהו צריך לעשות," אומר אחד מהם.

"יש הבדל בינך לחיילים אחרים," אני אומרת. "בוודאי, אני מקפיד על  יחס מכבד והוגן כלפי מי שצריך לבדוק," הוא עונה.

"למה צריך לעשות את זה?" אנחנו שואלות.

"אנחנו דמוקרטיה," הם אומרים.

"זה דמוקרטי?!" אני שואלת.

"אנחנו מדינת חוק," הם עונים.

"אנחנו מדינת חוק, אבל איפה הצדק והמוסר?" אני שואלת.

הם מהנהנים בראשם ואומרים משהו על ההבדל בין דעתם האישית לבין חובתם כאזרחים שומרי חוק.

שוב ננהל את הוויכוח האין סופי וחסר התוחלת הזה? לא.

אז  נסענו  הביתה.