סיור בכפרים: אום פקרא, דרום הר חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ג' 15.1.13, בוקר

צופות: 
יהודית ק., נתניה ג. (מדווחת ומצלמת) מ. נוהג ומתרגם
15/01/2013
|
בוקר

 

 

התכוונו לבקר יותר מכפר אחד אבל, כרגיל, לאירועים היה קצב משלהם.

 

picasaweb.google.com/111566373512673000231/10HebronAreaEinFacharAndTawaniJanuary2013?authuser=0&authkey=Gv1sRgCMf6nZP33sqdLA&feat=directlink

ראו תמונות אלה לשם המחשת תנאי החיים של התושבים בהרי חברון.

 

דרום הר חברון

הבוקר, יצאנו לדרך מעט מאוחר מהרגיל ומ. הציע שניסע לשניים מכפרי דרום הר חברון שבאזור C: עין פאקרא (שמשמעו משהו כמו "אם העוני" והוא עני בהחלט) ואום אל ח'יר (אם הבוקר?), למרות שלא הגענו עד שם.

יש כאן מציאות אחרת לגמרי ורציתי לצלמה.

בדרך עצרנו בשוק הכבשים שבצומת הכבשים, בין יאטה לחברון, כדי לבחון את מצב הרוח. הפלסטינים שאלו מי אנחנו ונתניה סיפרה להם על מחסום-ווטש. היה להם קשה להאמין שאנחנו יהודיות ישראליות ולא אנשי חו"ל, מה שמשמעותי לנו מאוד. הם התקשו להאמין שאנחנו נגד הכיבוש ושאיננו חשות עוינות או פחד כלפיהם. מבחינתנו זוהי טיפה בים לקראת עתיד טוב יותר והבנה בין שני העמים.

אבל משם המשכנו לסיפור אחר לגמרי – צריך להסתכל בתמונות שמצורפות לדוח : אזור צחיח ומוכה עוני. משפחה שבזמן השלגים (לפני שבוע) חייתה במערה. אפשר לראות כמה קר האזור. בירושלים כל השלג כבר נמס אבל אפילו בדרכנו לחברון, כל השדות עוד היו לבנים כולם. כיף לצאת מהמכונית המחוממת ולצלם בזמן שאת רועדת מקור, ואז שוב למכונית המחוממת, בידיעה שבבית החמים מחכה לך אמבטיה חמה. המים אפילו זלגו מגגה של המערה על סבך של חוטי חשמל. מעניין עד כמה גאה יכול אדם להיות כשזה ביתו. מ. סיפר שהם ישבו שם עם המשפחה ועד כמה אומלל זה היה. ואפשר לראות את הבית שהם בונים וכמה פשוט הוא. בודאי יתאים לדירה הישראלית הממוצעת, אבל עכשיו הוא מועמד להריסה כיוון שנבנה ללא היתרים, אותם כמובן אי אפשר להשיג.

משם לקחנו אישה ואת שלושת ילדיה החולים לא-טאווני, למרפאה. המקום המה אדם, בעיקר נשים, לפחות חמישים במספר, בבניין שגודלו אולי כגודל דירה ישראלית ממוצעת. היה שם רק רופא אחד. לא צילמתי זאת כיוון שחששתי שיהיה בכך משום פגיעה בכבוד הנוכחים ולכן אפילו לא ביקשתי רשות לצלם. לא יכולנו להבין תחת אחריותו של מי מתנהלת המרפאה. מבצע יונה (Operation Dove), המתנדבים האיטלקיים, חושבים שהיא או של הסהר האדום הפלסטיני או של גוף הנקרא Medical Care. אבל השירות אינו מסופק על ידי ישראל, שככובש למעשה אמורה להיות אחראית לרווחתם של התושבים.  כך גם לפי האמנות הרבות שישראל חתומה עליהן.

 

הכביש, שאורכו 3-5 ק"מ, בין שני הכפרים, נמצא במצב גרוע באופן שלא ייאמן. אפילו מ., הנהג שלנו, אמר שלו ידע כמה הכביש גרוע לא היה נוסע בו. אבל לכפריים עצמם אין ברירה, כיוון שהכביש הטוב, החלופי, שעובר ממעל, שמור לאדוני הארץ, המתנחלים. כשפנינו לעזוב את הכפר ראינו שמשמר הגבול חסם את הכניסה אליו, שם עמדו כ-7 לוחמי מג"ב. לא גילינו למה. ראינו את נאסר מבצלם, שגר בסוסיא, עובר בדיקה בדרכו אל הכפר. מוזר מאוד.

 

חייכתי דרך החלון לעברו של אחד מחיילי משמר הגבול והוא הסתכל עלי ואחר ירק על הרצפה בצורה בוטה מאוד. יצאנו החוצה מהרכב והחייל היה גס-רוח מאוד ואפילו לא הכחיש שהוא ירק אלא אמר שאם אנחנו רוצות להתלונן, אנחנו מוזמנות לעשות כך. אמרתי לו שלא נתנו לו שום סיבה לנהוג כך ושהתנהגותו דוחה. החיילים האחרים ניסו להרחיקו משם ולסיים את הפרשיה. רשמנו את מספר לוחית הזיהוי של מכוניתם - מכונית אזרחית עם לוחיות זיהוי אזרחיות. המקרה היה מאוד לא נעים אבל ככל שנתעלם או נדחיק התנהגויות כאלה, חיילים רק ירשו לעצמם יותר לנהוג כך. נכתוב למשמר הגבול ונתלונן.

 

לאורך כביש 317, בכיוון הכפרים, שמנו לב לסיור צבאי שצעד באופן בולט, בלא מטרה או יעד ברור, אולי מחפשים מקום להניח בו מחסום נייד.

 

מעבר מיתר-סנסנה

בדרכנו חזרה לבאר שבע היה ויכוח קל עם האישה שישבה בבודקה והיא בכוונה עיכבה אותנו וקראה למנהל המשמרת לבוא "לחקור" אותנו. למזלנו, הוא ידע מה זה מחסום-ווטש ולאחר דיון קצר אמר לנו שאנו חופשיים ללכת מאחר והיה ברור שאין כל סיבה לעכבנו. למרות שחשוב לאתגר את "גורמי בטחון" כאשר הם גסי-רוח, תוקפניים או מסכלים, יעיל יותר להתדיין עם הדרגות הבכירות יותר, או בו במקום או מאוחר יותר, בכתב. בוודאי לא להיכנס עמם לדין ודברים. החבר'ה בשטח לא ייסוגו ומאבק הכוחות לא שווה את המאמץ שהוא גובה ממש כשם שהוא פועל נגד עבודתנו, שהיא לצפות ולדווח (חלק אחרון נכתב בידי יהודית).