ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ג' 18.12.12, בוקר
6:50 שיח' סעד
המחסום מתנהל היום בצורה רגועה יחסית: אין תור, הפועלים עוברים והמכוניות אוספות אותם למרגלות הגבעה; מורים ורופאים ממהרים לעבודה והילדים מחכים להסעות ומחייכים אלינו. כל כך שונה מהמשמרת שלנו לפני שבועיים: כמה משפיעה נוכחות של חייל אחד שמתעקש להקשות על המעבר השוטף ועל חייהם של כל העוברים הקבועים של המחסום השכונתי הזה, המחבר לשכונת האם בירושלים.
7:45 מעבר הזיתים
בבואנו למקום פתוחה רק עמדה אחת לקהל, ותור של כ-15 איש ואישה מצטופף לפני הקרוסלות למתחם הבדיקה. כמה דקות אחר כך נפתח מעבר הומניטרי אחד (בעמדה של הכניסה למת"ק) ובו עוברים באופן מהיר תלמידים ונשים. אנחנו מתבוננות קצת בנעשה מפינה צדדית במתחם המחסום, ופתאום ניגשים אלינו שני מאבטחים מחברה פרטית ומבקשים מאתנו לעזוב את שטח המחסום. אנחנו מראות להם את הוראות דובר צה"ל, המתיר לארגונים הומניטאריים להיות נוכחים במחסום ואף לצלם, אך למאבטחים פירוש משלהם לטקסט: "זכאים להיות נוכחים במחסום כלכל אזרח". הם טוענים שמותר לנו רק לעבור ולא להתעכב, בדיוק כמו כל אחד אחר המשתמש במחסום למעבר בלבד. "אבל לא זה מה שכתוב", אנחנו מוחות. ואז מגיע המשפט הידוע: "זה לטובתכן, פשוט לשם הביטחון האישי שלכן". טוב, על זה כבר ענינו מאה פעמים וגם הפעם – שאיננו מאוימות ביטחונית כלל וגם איננו מפריעות לא לעוברים במחסום ולא לבודקים ולעובדים במחסום. הוויכוח ממשיך ואנו זוכות לכמה נזיפות ומעקב צמוד. זהו עניין עקרוני בשבילנו, כי את הנעשה במחסום אפשר לראות רק כשאנו שוהות בתוכו - גדרות אטומות מסתירות את הנעשה בו מכל הכיוונים מבחוץ. לבסוף, בעקבות טלפון שלנו למפקד המחסום ד', מגיעה משלחת ובראשה חיילת מג"ב שמרגיעה את המאבטחים הדאוגים.
כמה דקות אחר כך, אנחנו הולכות לדרכנו.