קלנדיה, יום ג' 30.10.12, בוקר

צופות: 
עינה פרידמן, נאוה ג'ני אלישר (מדווחת)
30/10/2012
|
בוקר

 

קלנדיה – 6:00

במחסום הרכבים עומס של רכבים המגיעים מכיוון רמאללה.

במחסום עצמו התור גולש עד מגרש החנייה – בערך 300 גברים. כל חמשת מעברי הבידוק פתוחים, כ-15 אנשים בכל תור. השער ההומניטארי עוד סגור והנשים עומדות בתור הרגיל.

המתנדבת האקומנית, הסקוטית, מדווחת כי חברה נכנס לתור בשעה 5:35 והגיע לצד השני, לאחר הבידוק, לאחר 40 דקות. חילופי משמרות תמיד גורמים לעצירה קצרה של המעבר.

בינתיים הצטבר עומס לפני השער ההומניטארי. עינה מטלפנת למוקד ההומניטארי. אולי אין מפתח? אולי אין מאבטח?

החייל, בודק את התעודות של כמה צעירים, שלא נראו זכאים לעבור במעבר ההומניטארי.

 

קלנדיה – 6:30

במחצית השעה שעברה נכנסו לבידוק 230 אנשים. השער ההומניטארי לא נפתח.

התורים התקצרו, כ-150 מחכים בתור ועוד 50 עוברים עתה, כשהשער ההומניטארי נפתח.

 

קלנדיה – 7:00

במחצית השעה שעברה נכנסו לבידוק 270 אנשים מהם 115 דרך השער ההומניטארי.

החייל האחראי על פתיחת השער ההומניטארי הלך. במוקד ההומניטארי אמרו שהוא "עוד יחזור". אבל האנשים, שהתייאשו, הלכו לעמוד בתור הרגיל שהוא שוב ארוך וצפוף. החייל אכן חוזר כעבור 10 דקות, עם כוס קפה ביד. הבעייתיות איננה בלגימת כוס קפה, אלא בעיתוי. דווקא עכשיו, כשהתלמידים גודשים את המחסום, צריך להיות כאן.

היכן החייל האחראי על פתיחת השער ההומניטארי מהשבוע עבר שהיה כל כך מתחשב?

בתור הרגיל שוב ירד העומס, לאחר שהתלמידים והנשים חזרו לשער ההומניטארי.

 

קלנדיה – 7:20

בעשרים הדקות שעברו נכנסו לבידוק 200 אנשים מהם רק 40 דרך השער ההומניטארי.

בסופו של דבר זהו יום קל יחסית, התור כמעט ריק, רק במעברי הבידוק יש מעט עומס.

 

קלנדיה – 7:30

מעבר הרכבים – תור המכוניות קצר מאוד והגענו לבידוק תוך 5 דקות.

החיילים שקיבלו את תעודות הזהות שלנו שאלו אם אנחנו 'מחסום ווטש' והלכו לטלפן ולדווח. לאחר בדיקת תא המטען של הרכב, תא הכפפות, התיקים האישיים והתעודות – עדיין לא מניחים לנו לעבור.

נוצר רושם ברור שהמטרה האמיתית מאחורי המשך העיכוב שלנו, לאחר הבדיקה היסודית שעברנו, היא כדי לטרטר אותנו.

החיילים טענו שהגענו מרמאללה, שאסור להשאיר את הרכב בחניית הרכבים במחסום כי השטח הוא 'אזור אדום', וכולי. הגענו למבוי סתום ואנו מבקשות  עזרה מחנה בר"ג, שדואגת ששוטרים יגיעו אלינו.

כשהשוטר שואל את החיילים מה הבעיה, הם אומרים לו ש 'סירבנו בידוק'.

אנחנו מדגישות בפני השוטר שעברנו בידוק מקיף ויסודי ולא סירבנו לשום בקשה שהחיילים הפנו אלינו. ואמנם, החיליים נאלצים להודות שלא 'סירבנו בידוק', אך הם רוצים לערוך עוד בדיקה, יסודית עוד יותר

כשהשוטר שואל מה עוד הם רוצים לבדוק, הם לא יודעים לענות והשוטר משחרר אותנו מיד. בסך הכול היינו חצי שעה בתקרית מיותרת, אבל למדנו כמה דברים.

 

  1. הקלות הבלתי נסבלת שבה החיילים שיקרו לשוטר, כאשר אמרו לו ש 'סירבנו בידוק' מדליק אור אדום. אם תרבות השקר חודרת לצה"ל (החיילים היו מהמשטרה הצבאית) ברמה של טרטור של שתי נשים ישראליות, מארגון מחסום ווטש, תתארו לכם מה יהיה פה אם וכאשר צה"ל יצטרך להתמודד עם מצב ממש חמור.
  2. צה"ל כנראה הכניס מינוח חדש בחלוקת השטח לאזורי צבע "אדום" ו "כחול". היו החיילים מתייחסים לאזורים בשם A או B. היום הם מייחסים צבע "אדום" גם לצד הצפוני של מחסום קלנדיה, כולל החניון, למרות שהמחסום כולו, כולל החניון, נמצא בתוך גבולות ירושלים.
  3. השוטר הסביר לנו שמבחינת הצבא והמשטרה, החנייה בחניון הצפוני איננה בטוחה עבורנו, כי הרכב נמצא שם ללא השגחה. לדעתנו כדאי לברר עם הצבא מה פירוש החלוקה החדשה הזאת לאדום וכחול.

ביציאה, עוכבנו 30 דקות במחסום הרכבים.