קלנדיה, יום א' 7.10.12, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
ויוי צורי ותמר פלישמן (מדווחת)
07/10/2012
|
אחה"צ

 

זה היה ביום שישי אחר הצהריים שהם תפסו את מוניר נעים חאמד בן החמש עשרה וחצי.

"מוניר הוא המנהיג," אמרו האנשים.

מוניר הוביל בכל ערב את חבריו ממחנה הפליטים כשהם חמושים באבנים למאבק במחסום ובחיילים שיצאו מולם. הוא עמד בראשם כשנורו לעברם בתגובה רימוני הגז.

 

"הם באו שישה חיילים, שלושה חזרו אחורנית ושלושה התגנבו ועשו לו כיפה אדומה" (מלכודת) סיפר עד ראייה, שאחרי שבע שנות מאסר בכלא הישראלי שולט לא רק בעברית אלא אף בקיא בביטויי הסלנג.

 

אירועי השבועות האחרונים לא דווחו בתקשורת הישראלית ולא בזו הפלסטינית. חיפוש ב"מען" וב"וואפא" העלה חרס.  התקשורת גם לא דווחה על ההפגנות המתקיימות במחסום ביתוניא מול כלא עופר, שבו מרצים ענשם מרבית האסירים הפוליטיים הפלסטינים, המוגדרים "ביטחוניים" או "טרוריסטים", כינויים העושים עמם עוול.

שלטונות הכיבוש פועלים באותה מדיניות שנהג שלטונה של מרגרט טאצ'ר ונעזרים בשפה לגרום לדה-הומניזציה ללוחמי חירות עמם.

 

עכשיו נוסף לאסירים הפוליטיים גם הנער מוניר וכמו בכרוניקה ידועה מראש גלוי פנים התריס עם חבריו כנגד המחסום וכמי שמכיר את המקום ואת פריסת המצלמות, ודאי לא היה מופתע משניצוד.

 

מעצרו של מוניר לא הרתיע את חבריו מלתקוף גם ביום המחרת את המחסום:"הרבה גז היה בשבת," סיפרו. והוסיפו וסיפרו על שני גלי עימותים: הראשון בשעה הקבועה, מעט לפני השקיעה, והשני בשעת לילה מאוחרת שבה, לבד מאבנים, הושלך לעבר המחסום גם בקבוק תבערה (מולוטוב). וסיפרו על חיילים שרדפו אחרי נער שמצא מסתור באחת החנויות ופרצו את דלתה וגררו אותו עמם. ופארס סיפר שגם הוא נתפס ונלקח פנימה, למתחם המחסום, שאזקו את ידיו, קשרו את פניו והיכו אותו. רק לאחר חצות ניצודי אותו היום שוחררו.

 

ותרמילי כדורים הפזורים על האדמה אי-פה אי-שם מעידים על ירי מעבר לרימוני ההלם והגז.

 

ובצדו הפנימי של המחסום חנתה שריונית של משמר הגבול ששוטריה חיכו חמושים ודרוכים.

 

ושולי הכיכר שבסמוך לה מתכנסים לעת ערב הנערים, נקבצה קבוצת חדשה של ילדים, תושבי העיירה אר-רם. המבוגר שבהם רק בן 14. הוא סיפר שבא עם חבריו כדי לזרוק אבנים על חיילים, שהוריו אינם יודעים היכן הוא או מה כוונותיו, שהוא זוכר את טלאל רבייא שנרצח מירי חיילים בחודש פברואר האחרון (http://www.etgar.info/he/article__587) , שהוא חולם להיות שאהיד כמותו, ולא, הוא לא פוחד.

 

ובשעה הקבועה בה הנערים הקבועים החלו להיאסף במקום הקבוע וכשאבנים כבר מילאו את כפות ידיהם הקפוצות וסלעים כבר נגררו אל שולי הכביש כדי לחסום אחד מצירי התנועה, הגיעו כמה אנשים בוגרים, בעלי סבר פנים של מכובדות והוכיחו את הנערים על מעשיהם שאינם ראויים, על כך שהם פוגעים בבני עמם שלהם, ואמרו שאם למחות הם מבקשים, עליהם לצאת בצעדה של שלום ולא של מלחמה.

אין לדעת אם הדיבורים והתוכחה שכנעו את הנערים או מרותם פעלה, מכל מקום הנערים פנו לאחור בדבוקה מלוכדת ונבלעו בסמטאות מחנה.

 

הרושם הוא שלא הייתה זו התארגנות ספונטנית להפסקת פעולות המחאה, אלא שליחות מטעם.

- אני יודעת בוודאות שאחד האנשים מאותה משלחת הוא מועסק של הרשות.

וקשה שלא לחשוב על שיתוף אינטרסים פוליטיים בין ישראל לרשות הפלסטינית שמטרתה למנוע מגורמים בלתי נשלטים לקחת יוזמה או לחמם את השטח.

הדעה מתחזקת נוכח העובדה שלאירועים אין הדהוד בתקשורת ומכך שלמעט מעצרו של מוניר, שנועד כנראה לסרס את המחאה, לא היו גלי מעצרים כפי שהיינו עדים להם כבאירועים דומים בעבר.

 

פרשנות זו היא על דעתי בלבד והיא טובה כמו כל דעה אחרת. ורק ימים יגידו אם יהיה זה סופו של גל המחאות או אולי הזרמים התת-קרקעיים הרוחשים מזה זמן יבעבעו ויעלו חרף המרות השלטונית.

 

- ובמחסום סגרinfo-icon. או כמו שהגדיר מכר את המשואה:" אם לכם יש חג, סימן שלנו יש סגר".

 

ובסגר מותר המעבר לבעלי תעודות כחולות בלבד, כלומר לתושבי מזרח ירושלים. למעט המוגדרים: "מקרים הומניטרים",  ביטוי שמעולם לא הבנתי, כאילו שמי שאינו מקרה הומניטרי יתנדב מרצונו לעמוד במקום הרע הזה ובנוסף להיות קורבן להשפלות ועלבונות מפי החיילת שמאחורי הזכוכית המשוריינת.