קלנדיה, יום א' 30.9.12, אחה"צ

תמונות

2. לוחמי מחירות ארצם

3. פמיניזם

4. חולת לוקמיה מועברת מאמבולנס שהביאה מג'נין לאמבולנס שיקח אותה לבית חולים במזרח ירושלים

בשבוע בו חל יום השנה ה-12 לפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, ביום השנה לרצח הילד מוחמד א-דורה, בימים בהם מציינים את אירועי אוקטובר, נדמה שהמצב בקלנדיה על ספו של פיצוץ.

שוחחתי על סמליות התאריכים עם חבר, שהגיש לי במחווה של ידידות מטלית מהולה בכוהל להקל על צריבת אדי הגז (גז מדמיע), שאמר שלדעתו הצעירים אינם מודעים לצירוף המועדים. אני לא יודעת, אבל רואה את פניהם והן זועמות ושפת גופם אומרת נחישות והם מתריסים לעבר המחסום, סמל הכיבוש, וזורקים לעברו אבנים. הנערים שוב אינם חוששים להיות ניצודים באישון לילה ושוב אינם מכסים את פניהם.

כי במה עוד אפשר להפחיד את מי שעתידו אינו בידיו, שנרמסו זכויותיו ונגזלה חירותו?

הם יודעים שהמצלמות מתעדות כל אדם וכל תנועה ויודעים שציידי הלילה עלולים לפרוץ היום או מחר או ביום בלתי צפוי אחר את דלת ביתם ולאספם אל הכלא.

מול אלו הנערים יצא כוח צבאי מהמחסום. תחילה שניים, אחריהם רבים, חבושי קסדות, ממוגנים באפודים וחמושים ברובים וברימוני הלם וגז. חיילת הובילה את הכוח והייתה הראשונה לירות.  

אדי הגז פגעו ללא הבחנה בכל מי שנקלע למקום בשעת בין ערביים זו, כשמאות רכבים תנועתם קפאה מבלי יכולת להמשיך בנסיעה ולהימלט.

ואיש אחד, שילדיו הפעוטים שישבו ברכבו נפגעו מהגז החלו לחרחר ולהשתעל, יצא כועס, ניגש לקצין בטענה על ירי גז לכוון בני אדם שאינם מעורבים במתרחש.

את הדיבור לא שמעתי, אבל ראיתי את הקצין מושיט זרוע, תופס את כתפו של האיש, הודף אותו מעליו ומפנה לו עורף.

ושוב מיהרו הרוכלים לסגור את עסקיהם ולהיעלם מקו אש האבנים והרימונים, ושוב אנשים מיהרו לחצות את אזור הסכנה כשהם שפופים וצמודים לקירות החומה, וחיילת אחת עם רובה עמדה בגומחה שבחומה, עמדת צליפה, ושמרה פן יתגנב מי מהנערים ויגיע מגבם של היורים.

"אתה בכלל תשתוק!" הייתה התשובה.

ואחד מנהגי המוניות סיפר שבבוקר, במחסום חיזמה (מחסום שנועד לשרת את המתנחלים ונבדקים בו רק פלסטינים ורק לתושבי מזרח ירושלים מותר מעבר דרכו), דרש שוטר מג"ב מכל הנוסעים, פלסטינים כמובן, לרדת לבדיקה. נוסעת אחת שרגלה שבורה ביקשה להישאר במונית. איש משמר הגבול התעקש שתרד עם השאר. הנהג ניסה לדבר על לבו, על עצם פנייתו נענש בעיכוב של שלוש שעות בצד המחסום:"אני בכלל לא מכיר אותה, רק ניסיתי להסביר, שאולי ירחם, שיבין שכואב לה..." השלים את סיפורו.

כי בשטחי הכיבוש את הכללים והחוקים לא הצדק קובע אלא הכוח ואין בלתו.