קלנדיה, יום ב' 16.7.12, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
נתניה, יעל ש' (מדווחת); אורחות: סו וסוזאן ממרכז הארץ.
16/07/2012
|
אחה"צ
יציאה למחסום קלנדיה עם שתי אורחות חדשות נותנת פרספקטיבה על המשמרת. היינו בטוחות שלא יהיה "כלום" וכבר בדרך ,מעבר להסברים הכלליים והסבר קצר על ענתא (לשם בסוף לא הגענו), בדרך רמאללה ( הכביש הישן בין א-רם לקלנדיה) התלבטנו אם להשאיר את המכונית בצד ה"ישראלי" מה שיחייב אותנו לחזור דרך המחסום, או להיכנס לחניה של המחסום. הפקק היה ארוך, התנועה צפופה מאוד ובכל זאת אחרי 20 דקות חנינו בצד הפלסטיני של המחסום.

לאחר הסברים כלליים על המחסום, עברנו עם האורחות לכניסה למחסום, שם פגשנו קבוצת ילדים פלסטינים שיצאו לסולחה בנוה שלום (כפר שיתופי ישראלי/ערבי, ראה פרטים כאן). המלווה שלהם שאלה אם נוכל לעזור ל 6  ילדים שהיו להם אישורים אבל לא הביאו את הקושאנים שלהם, לעבור. על ההיתרים היו תמונות של הילדים כך שהדרישה לקושאן לא הייתה ברורה לי. טלפון למרכז היתרים העביר אותי לקצין המעברים בקלנדיה שיצא אלינו די מהר, קרא לילדים והעביר אותם ואת מלוויהם. כל התהליך לקח  20 דקות מרגע הקריאה הראשונה שלי למרכז ההיתרים עד שעברה הילדה האחרונה.

 

מקרה נוסף היה של פלסטיני שקיבל את מכתב "איחוד המשפחות" אבל הדבר טרם עודכן במערכת והוא גם צריך לרענן את הכרטיס מגנטי שלו ולשם כך עליו למלא טופס ולשלם 45 ₪. הוא הוכנס למת"ק שם הסבירו לו בפעם השלישית את הפרוצדורה.

 

שמחנו שיכולנו להראות לאורחות שלנו קצת מהפעילות שלנו, ואז עברנו דרך השירותים  המזוויעים ונתניה אפילו צלמה את אלה הנמצאים בשביל המוביל לרמאללה ...

 

על שמשת המכונית שלנו הדביקו פתק בשפות האנגלית והערבית שלא להחנות רכבים בחניה של המחסום בימי חמישי  משמונה בערב עד חמש בבוקר ( בערבית כתוב בחודש הרמאדאן הקדוש)  ושכל מכונית חונה תיגרר.

 

 

נסענו דרך ג'בע-ליל,  שם להפתעתנו הגמורה ראינו שני פלסטינים מתווכחים בלהט עם שני חיילים.  קרוביהם שנסעו צפונה נעצרו לחקירה במחסום, הג'יפ היקר שלהם עמד בצד המחסום על דרך מקבילה, והאנשים שבאו עם בקבוקי שתייה קרה גילו שקרוביהם אינם. כאן למדנו שיש לפנות אל פיקוד מרכז כי בשלב של עיכוב לתשאול, פיקוד מרכז הוא הגורם היחיד בשטח שיכול לברר מה קורה לאנשים שנעלמו. אחרי דקות ארוכות (בערך חצי שעה) חזרו  אלי מהפיקוד ואישרו את דבר העיכוב לחקירה. הם סירבו לתת פרטים נוספים. למרות נסיונות השיכנוע לקבל פרטים בסיסיים, כל אשר יכולנו לקבל זה: "או שישחררו אותם או שיעצרו אותם, ואז ימסרו הודעה למשפחה". אני הייתי מתה אם הייתי בת משפחה במצב כזה.

יש לציין שהכביש צפונה (לקלנדיה) היה עמוס מכונית ונוצרה שיירה שנעה באיטיות לאורך  כשני קילומטרים לפני המחסום.

 

השעה הייתה שש בערב כשהחלטנו לא לנסוע לענתא ולסיים את המשמרת.