קלנדיה, יום ג' 31.7.12, אחה"צ

אחרי שהמשמרת הרגילה "שלנו" בבית לחם/עציון אורגנה בצורה כזו שבקושי יכולנו לצפות בפנייתם של הפלסטינים בפני הצבא, החלטנו לנסוע למחסומים אחרים. בחרנו בקלנדיה.

אחרי שהגענו למחסום, דרך הכביש המהיר בערך ב15:00, גילינו תורים משני הכיוונים. החיילים בדקו את הנהגים שנסעו לירושלים בזריזות ואת אלו שנסעו לרמאללה לא בדקו כלל.

אחרי שעברנו את הכיכר, חנינו במגרש החניה הגדול.

באולם ההמתנה, ישבו מספר גברים על ספסלים ושוחחו. הנחנו שמדובר בנהגי מוניות המחכים ללקוחות.

כל כמה זמן, קבוצה של אנשים הגיעה מהצד הירושלמי, עברה דרך המעבר והקרוסלות מברזל, לכיוון ירושלים. 3 עמדות ועמדת DCO היו פתוחות. האנשים שהמתינו דחפו ונבדקו.

עזבנו דרך המחסום, לכיוון ירושלים. רכבים המתינו בשני תורים, בהמתן וסע. מה שלא ציפינו שיקרה, קרה: החייל הבודק, דרש לראות את ת"ז שלנו. ( היה ברשותי גם דרכון אירופאי אבל לא הצגתי אותו מתוך הנחה שזה רק יסבך את הענינים יותר). אז הצגתי את התג שלי וניסיתי להסביר מה זה מחסום ווטש ושאביטל הינה הנהגת שלי. אך הם לא היו מעונינים בזהויות שלנו, אלא בשעון החרום של יד שרה, שאני עונדת רב הזמן כשעון. הם רצו לראות ולהבין איך הוא פועל. (אני לא אענוד אותו יותר במשמרות של מחסום ווטש). אך החיילים היו מאוד ערנים. בסוף נתנו לנו לעבור.

אביטל הורידה אותי ליד המכולת, שבשכונתי תלפיות. הערבי שעובד במכולת, בה כולם מכירים אותי, ראה את התג שלי בפעם הראשונה (שכחתי להסיר אותו). הוא התענין מאוד כששמע שהגענו מקלנדיה. הוא סיפר שהוא מקלנדיה, ועומד במחסום כל יום ב06:00 בבוקר בכל יום עבודה. וכל בוקר, המחסום עמוס וצפוף.

(שאלתי אותו פעם איפה הוא גר. הוא ענה בקצרה "ירושלים", והרגשתי שאינו רוצה לדבר איתי על מצבו.)