קלנדיה, יום ו' 20.7.12, יום שישי ראשון ברמדאן, בוקר

צופות: 
ויוי צורי, תמר פלישמן, רונית ב. (מדווחת)
20/07/2012
|
בוקר

10:00 עד 12:45, יום שישי הראשון ברמדאן

הסיפור אינו על אלו שעברו, אלא אלו שלא.
הגענו למקום ב 10 . חם. מאוד. אין אפשרות להתקרב למחסום עם רכב. זרם דליל אבל מתמיד של אנשים לבושים חגיגי פוסע מהמחסום לכיוון ירושלים.

במחסום עצמו אין ההתקהלות שאנו מכירות מהשנים שעברו, מה שאינו מפתיע לאור העובדה שהחג הוכרז רק לפני מעט יותר מ 12 שעות, כך שכל אותם גברים בגילאים בין 12 ו40 לא יכלו להגיש בקשת מעבר.

ליד מעבר הגברים אנו פוגשות גבר צעיר, נאה, בחולצה מכופתרת, יושב באחת המוניות. מרצה לכלכלה באוניברסיטת ביר זית. "אתם אומרים שאתם מדינה דמוקרטית", הוא פונה אלינו בכעס באנגלית, "זאת דמוקרטיה? לכל אדם יש את הזכות להתפלל במקום הקדוש שלו. רק לנו לא. כולנו אנשים וכל האנשים הם אותו דבר", הוא אומר. "אני לא רוצה להרוג. להרוג זה דבר לא הגיוני. תחשבו איך החיים שלנו היו נראים אם לא היינו הורגים".
גם אם אתם לא הייתם הורגיםאותנו" .
הוא מבחין בתג שלנו, קורא את הכתוב. "מה אתן עושות?" הוא שואל, "מה אתן עושות עבור זכויות האדם שלי??? יש לי היתר להיכנס לישראל. אני רוצה להתפלל. האם בישראל אסור להתפלל? אתם מצהירים שבמדינה שלכם יש זכויות אדם. איפה זכויות האדם שלי?"
האישור, מתברר, הוא אישור רגיל. אישור איתו היה יכול לעבור בכל יום למדינת ישראל כל יום... חוץ מבימי שישי של הרמדאן. כדי להתפלל היום בהר הבית הוא זקוק לאישור מיוחד או לכמה שנים נוספות לגילו אך הוא רק בן 27. "למה אתמול לא הייתי מסוכן והיום כן?"

ליד מעבר הגברים אנו מבחינות בחייל שמסמן לאחד הפלסטינים, שרוצה לעבור, לפנות לחייל אחר. החייל השני מעיין בתעודת הזהות הירוקה, פונה אל הפלסטיני בערבית, מחזיר לו את התעודה ונותן לו להמשיך את דרכו לכיוון ירושלים.
לשאלתנו מסביר לנו אותו חייל בחיוך נעים שחושף שיניים צחורות, שהפלסטיני בן 39 ו7 חודשים. שהוא אינו אחראי על הפקודות, אך שהוא משתדל לבצע את תפקידו בצורה הומאנית. "אנחנו באים לקראתם", הוא מסביר לנו על השאלה מדוע, "הרי יש להם חג."
כעבור רגע מפנה אליו אחד החיילים אב עם בן כבן 13 .
"אתן רואות?" הוא מוודא שלא פספסנו את העובדה שגם להם הוא נתן להמשיך לכיוון ירושלים, "אנחנו נותנים להם לעבור, גם אם הם חורגים קצת מההוראות. אנחנו משתדלים. אנחנו לא מדכאים אותם, אנחנו מתחשבים בהם. הכיבוש שלנו הוא מוסרי."

 

לפתע מופיע שוב הפלסטיני שחסרים לו 5 חודשים לגיל 40, הגיל בו לא היה זקוק להיתר מיוחד כדי לעבור את המחסום אל התפילה. החייל נפרד מאיתנו וממהר איתו קדימה, למי שמנע ממנו את המשך הדרך.
"תצלמי את זה", הוא קורא לפתע לעברנו ומצביע על פלסטיני מבוגר, שמתכופף ומרים קסדה שחורה של אחד החיילים החמושים, שניצב במקום גבוה ומשקיף על הקורה במעבר לגברים. אבל המצלמה בדיוק בכיס והתמונה האבסורדית הוחמצה.

אנחנו מתקדמות לעבר המעבר ההומאניטרי. המקום כמעט ריק. אב עם ילדיו מצווה להמשיך הלאה, למעבר הרגיל. כי הם אינם "מקרה הומניטרי". זקנים וחולים הם היחידים שמורשים להמשיך במעבר המקורה ולא בדרך החשופה לשמש הלוהטת.

במעבר הנשים פונה עיתונאית פלסטינית צעירה, כתבת טלוויזיה, שנמצאת כאן מאז שהגענו.
"תראו מי נמצא פה", היא אומרת, "איך העם שלנו נראה. לאנשים אין כסף. אין עבודה. אז הם עוזבים. במיוחד הצעירים. אין להם פה עתיד. רק הזקנים והחולים נשארים. אז מי יישאר פה כדי להגשים את החלום על מדינה שלנו?"
כשמסתכלים סביב רואים את הניתוק ההולך וגובר בין שתי האוכלוסיות, את ההקצנה בשני הצדדים, איך אפשר אז להזכיר עוד את פתרון שתי המדינות עבור שני עמים? צריך רק להסתכל על ההתנחלויות, הישנות והחדשות, איך הן מתפשטות וצומחות, כדי להבין שלא נותר מקום למדינה פלסטינית. והמצב רק הולך ומחמיר..."
"אנחנו צריכים לבוא כולם. למחסום. כולנו. לעמוד פה ולא לזוז. להשאר. כמו בכיכר תח'ריר.
לו היה לחץ כזה בשני הצדדים. אצלנו ואצלכם. אבל אחרי כל כך הרבה שנים אצלנו האנשים גמורים. עייפים. למי יש כוח.בגלל זה אף אחד לא בא. וכלום לא משתנה, או שבעצם כן. הרי הכל רק הולך ונעשה יותר גרוע."

פלסטינית מבוגרת מגיעה למחסום מחזיקה בידה ספר תפילה. מתברר שהיא שכחה את תעודת הזהות בבית. החייל הראשון אליו היא מגיעה, עם הדרגה הנמוכה יותר, נותן לה לעבור. החייל הבא, יותר בכיר, עוצרinfo-icon אותה ושולח אותה בחזרה.
החיילים העומדים במעברים ובודקים את תעודות הזהות המוגשות להם ממלאים תפקיד בירוקרטי פר אקסלנס.

בקבוקים ריקים, פחיות, שקיות זבל נמצאים בכל מקום. מי שרוצה להשליך אותם לפח אינו יכול. בכל האזור אין ולו פח אחד. אבל למה שיהיה? אז מה עם המקום הוא שטח מוניציפאלי ששייך לתחום השיפוט של עיריית ירושלים? האם פירוש העובדה הזאת היא שעל העירייה גם לדאוג למקום?
כנראה שלא.

אל מעבר הנשים מגיע גבר, החיילים אומרים לו, כמו לכל הגברים שהגיעו לכאן, לעבור מסביב, דרך מעבר הגברים, אך מסתבר שהוא אינו רוצה לעבור אלא לדבר עם הקצין. שאינו נמצא במקום. הוא מספר שהוא גר בבית הכי קרוב למחסום.
"בכל פעם כשזורקים על החיילים במחסום אבנים" הוא אומר למג"בניק שנאות לדבר איתו, "אתם זורקים עלינו את הגז."
המג"בניק מסביר לו שהוא הגיע ביום הכי לא נכון.
"אבל היום כל הקצינים פה ואני יכול לדבר עם כולם יחד!" מסביר הפלסטיני.
המג"בניק מגלה הרבה הבנה והשיחה נמשכת. מתברר שהאדם נשוי ושיש לו 3 ילדים. "בכל פעם שקורה פה משהו אישתי והילדים עוזבים את הבית."
כמה פעמים זה קורה? לאן הם הולכים? הוא אינו מוסיף פרטים ושב לביתו.
אחד העומדים במקום, מכיר אותו מספר לנו שאתמול שוב נזרק לתוך הבית רימון גז. האישה והילדים לא הספיקו לעזוב הפעם ולכן האישה נסעה עם שלושת הילדים הקטנים להדסה. הם  שוב נפגעו.

השעה 12:00. עד הרגע האחרון מפרידים בין גברים ונשים. למרות הזרם שהיה דליל במשך כל הזמן – הגברים חייבים ללכת מסביב דרך הרבה יותר ארוכה בשמש הקופחת.

מכר וותיק, נהג מונית, מברך אותנו.
"אתה לא עובר?" מתפלאת תמר.
"עברתי, עברתי לפני עשר דקות וחזרתי , רק כדי שאוכל להאמין שזה נכון", הוא מביט לעברנו, "אתמול הייתי מסוכן. היום לא. מחר שוב." הוא מחייך והחיוך מגביר את האבסורד במשפטו.
"נתראה בשבוע הבא", תמר נפרדת ממנו בסופה של שיחה על נושאים אחרים.
"לא, בשבוע הבא אני אתן את המונית למישהו אחר ואצא הכי מוקדם שאפשר לצד השני. אני רוצה לפגוש חברים. יום אחד זה מעט מדי, זה לא מספיק לי. רוב החברים שלי הם יהודים, תרשמי, לא ערבים. יהודים." הוא מנופף לנו לשלום ומסתובב. "הרמדאן הזה יצא לנו טוב" הוא קורא לפתע, "יש לנו חמישה ימי שישי בהם אנחנו לא מסוכנים."

ב12 ורבע עדיין לא יודעים מתי יסגרו את מעברי הרמדאן המיוחדים.

"עוד לא קיבלנו פקודה" אומרים החיילים ופקודה - אם היה למישהו ספק - היא פקודה.
מאחורי המעבר, בדרך למחסום עומדת קבוצת חיילות. אחת מהן מחייכת לעברנו ובמהרה מתפתחת שיחה.
"מה שיגידו לנו אנחנו נעשה" אומרת אחת מהן, בחורה צעירה, "אנחנו בצבא, אנחנו עושות מה שאומרים לנו."
"יש את התפקיד ויש את האדם", אומרת תמר, "צריך לחשוב גם מעבר לקופסה. "
"אנחנו לא בן אדם חושב. התפקיד שלנו הוא לא לחשוב. מה שיגידו לנו נעשה."
כיצד יכולה אזרחית צעירה במדינת ישראל לומר משפט כזה מבלי שגופה יכוסה באותה רגע בצמרמורת ?

ב12 וחצי המעבר נסגר. לפתע נעמדת בינו ובין המחסום קבוצת מב"גניקים. כולם כמובן מצויידים, חמושים, חבושים קסדות. האווירה השקטה כמו מתחשמלת מעט – אך ורק כי הם שם.

במקום נמצאים רק עוד פלסטינים מעטים. הם מופנים אל המעבר הרגיל. גם אנו יוצאות לדרך.
"ראיתן מה קרה? כפויי טובה!" קורא לעברנו המ"גבניק ששוחח לפני כמה רגעים עם הגבר שבא לחפש את הקצינים כדי לבקש מהם שלא ירו את רימוני הגז לעבר ביתו. הוא חולף לידנו בדרכו חזרה למעבר, "אנחנו נותנים להם לעבור ואיזה חארות הם!", הוא קורא ונעלם.
אנו מנסות לברר עם קבוצת המגבניקים האימתנית איזה דבר נורא אירע. החייל אליו אנו פונות אינו עונה לנו וחייל אחר, שמתחיל לענות לנו, משתתק ברגע שהוא מבחין במבטו של מפקד היחידה.
צלם סיני שעומד לידם מסביר שכמה נערים זרקו אבנים לעבר החיילים.
אכן כפיות טובה.

לולא החום הכבד אולי אפשר היה לחשב בדרך למכונית הממוזגת כמה חיילים, כמה שוטרים, כמה רכבים, כמה מפזרי מיםinfo-icon, משאיות, וכך הלאה היו במקום וכמה כל זה עולה לנו.