"כל חייל ממשלה" מסכם את המצב בחור צעיר היושב לצידי בתחנה.

שיח' סעד – 7:30

בוקר חם. חופשת בי"ס, מעט מאוד עוברים במחסום. נכנסנו דרך המחסום לרחבה הפנימית. נהגי המוניות מחכים בסבלנות לנוסעים. גבר נוסע לסוואחרה – 20 ₪, 3 צעירים וצעירה נוסעים לאוניברסיטה – 5 ₪ כל אחד. הנסיעה למעבר הזיתים – 40 ₪.

בשבועות האחרונים שרתה אווירה מתוחה מאוד במחסום. הבוקר יושב בבידוק שוטר חייכני המקרין סביבו אווירה חיובית. וזה עוזר גם בתנאים של מחסום.

נהג מונית בשנות ה-20 מקבל את פנינו, כמו תמיד, בשאלה: "איפה לונה?" אנו נזכרות בתיירת האמריקאית שהצטרפה אלינו לסיור לפני 2-3 שנים. בחיוכה המקסים המיסה את לב כולם וזכר פניה עדיין מאיר את ליבו של הנהג הצעיר, יפה התואר, הנשוי, הכלוא בתחום המושב של בעלי התעודות הירוקות.

"אני רוצה חיים" אומר לנו הנהג הצעיר המתגעגע ללונה.

"מה זה חיים עבורך?" שואלת ענת. לוקח זמן עד שהבחור מבין שמתעניינים בחלומותיו:

"...יש שכל בראש... רוצה להיות מהנדס... הרבה כסף..." ומפרט את מעלותיהן של כל האוניברסיטאות בשטח הפלסטיני – הוא היה מעדיף ללמוד באוניברסיטת בית לחם.

מעבר הזיתים  – 8:20

שקט, מעט גברים נראים בשטח. אנו מנסות לברר איך עבר הבוקר במחסום. "בוקר מלבלב" מקדם את פנינו אחד הנהגים המושבתים.

"שו הדא מלבלב?" שואל חברו.

במרכז הכיכר מחכים 3-4 גברים. כשאנו מתקרבות אליהם עם שאלותינו הם מבקשים שלא לדבר איתנו. "בגלל המצלמות" מסביר אחד מהם ומצביע לכיוון המחסום. "מצלמים הכול".

מגיע רכב וגבר חובש כיפה שחורה יוצא ממנו. "זהו סדרן ההסעות" מסבירים לנו. הוא מדבר ערבית טובה, פלסטינית, ואינו עונה לנו על שאלותינו בעברית. מיהו? את מי הוא 'מסדר'?

"נסיעה במיניבוס מהמחסום לירושלים – 5 ₪" מסביר לנו נהג מכונית פרטית: "אבל אנחנו יותר זריזים, לוקחים 'מהר' 4 אנשים ויוצאים, לאוטובוס לוקח יותר זמן".

נכנסנו למחסום. המעבר ריק. השירותים בסככה פתוחים ומעט יותר נקיים מהפעם הקודמת, אך אין מים בשירותים.

גם בצד הפלסטיני עומדים נהגי המוניות, שרובן הן בעצם מכוניות פרטיות, ומחכים לנוסעים שאינם מגיעים. "שכר יומי לנהג? 60-70 מקסימום 100 ₪ (ומזה יורד לדלק ובלאי). לא פרנסה מי יודע מה.... נוסעים לעזריה, לאבו דיס, וחזרה 3 ₪, לאוניברסיטה 4 ₪."

"למה לא נוסעים לרמאללה?" אנו שואלות. "כי אין לאנשים כסף לבזבז שם!".

מעבר הזיתים  – 8:40

במעבר של המת"ק דולק האור האדום – אך ממילא אין אף אחד באזור ההמתנה.

יצאנו מהמחסום. ג'יפ של מג"ב נעצר ושני בחורים מורדים מהמיניבוס. הושיבו אותם בצל, בתחנת האוטובוס, ועכשיו זה רק עניין של זמן, הרבה זמן, עד שהעניין ייפתר, כך או אחרת.

בחור אחד מסוואחרה, השני מאבו דיס. לבחור אחד יש תעודת זהות, לשני אין. הוא מתקשר לאשתו שתביא לו את התעודה.

נהג מונית מסביר לנו את המצב האבסורדי, לדעתו: "...אחד נולד פה, גדל פה, צריך אישור לעבודה? זה לא נכון! לא עובר לראש! ... הוא גם לא תפס משהו שלו, לא שקים, לא כלום (הוא לא הבריח דברים אסורים) .... רוצים לנסוע לחוץ לארץ, צריך אישור! פספורטה, דרכון, אבל כאן, בבית שלנו צריך אישור?"

אחר כך הסביר לנו הנהג את דעתו על אי השוויון: "לא ראיתי אף מדינה שתי תעודות זהות: כחולה וזהו – שטחים ... תנו לו לעבוד, אולי ככה יביא אוכל. בכפר יקבל 60 שקל, לא עושה כלום (לא שווה כלום), קופסת סיגריות 20 שקל. תן להם לעבוד!..."

ובינתיים שוטר מג"ב מדבר בקשר: "לאחד מהם אין אישור, לוקח  לעטרות.. " "אם אתה לוקח אחד תיקח גם את השני" היה פסק הדין מהצד השני של הקו. לא ממש חשוב ש 'השני' יפסיד עוד זמן רב, רק משום שהיה יחד עם 'הראשון'.

השוטרים ממלאים בינתיים את דיווחי המקרה. לא ברור למה להרחיק עד עטרות, יש בסיסי מג"ב יותר קרובים, באבו דיס, בג'בל מוכבר. מחכים לשב"כ. וחוקרי שב"כ יש רק בעטרות, נפתרה התעלומה.

"כל חייל ממשלה" מסכם את המצב בחור צעיר היושב לצידי בתחנה.