בית לחם (300), יום ו' 22.6.12, בוקר

9:05 – 11:30

בתחילת המשמרת מעט מאוד אנשים עוברים, רק עמדה אחת פתוחה. שומעים מהצד השני ששם ממתינים פלסטינים רבים אך המעבר שלהם איטי מאוד.

פתאום מכריזים בצד השני: "מסלול 3 פתוח" ואז מגיעה בבד אחת קבוצה גדולה של אנשים ונוצר תור ארוך. פותחים עמדה שנייה, עדיין יש הרבה מאוד אנשים.  אישה אחת עוברת וניגשת בחיוך גדול: "יש המון אנשים שם, חיכיתי יותר משעה ופתאום פתחו מסלול נוסף. ברור שזה בזכותכן. תודה!"  אני מנסה לומר שלא עשינו דבר אבל היא בשלה, מודה ומודה.

מספר אירועים של מניעת מעבר ילדים בגלל היעדר אישור. העניין הזה עדיין בתוקף למרות כל הוויכוחים, הפניות וההבטחות של החודש האחרון.

[יתכן שצריך לפרסם את זה בתקשורת, לפנות לחברי כנסת, להבהיר לציבור שפלסטיני נדרש לאישור החל מגיל 5. לא שאני משלה את עצמי באשר ליחס של הציבור לפלסטינים אבל בכל זאת?!]

פנתה לעזרתנו אישה שבאה לביקור, לבנותיה הגדולות דאגה לאישור אך לצעירה (בת 10) לא: יש לה קושאן. היתה בטוחה שלא תהיה בעיה ונדהמה לגלות שבאמת לא תוכל לעבור ושאנחנו לא יכולות לעזור לה בכך.

הגיע גבר כבן 45-50 עם 2 ילדים. החייל סירב להעביר את הקטן שלא היה מצויד באישור. האיש התעקש והרים את קולו: "אנחנו גרים בירושלים, אנחנו לא שטחים, אני פה בגלל איחוד משפחות, הנה הילד שלי על תעודת הזהות שלי. ולגדול יש תעודה כחולה!"

אחרי דין ודברים ובדיקות עבר עם 2 ילדיו.

התערבנו מספר פעמים במהלך המשמרת. החיילת שדיברנו איתה לא היתה עוינת כמו אלה מלפני שבועיים וחודש אבל היא היתה תקיפה מאוד ולא התייחסה לדברינו על כך שהובטח לנו דיון נוסף ועדכון לגבי שאלת האישורים לילדים קטנים. "את מפריעה לי בעבודה, אסור לך להתערב. את חושבת שאני סתם מונעת ממישהו לעבור? אני יודעת בדיוק מה אני עושה."

גם אחרי 11:00 המשיכו אנשים רבים לעבור, זה נדיר למדי.