עופר - יידוי אבנים, החזקה וסחר באמל"ח

צופות: 
חוה הלוי, רמה יעקבי
09/07/2008
|
בוקר

אולם 4


השופט: רס"ן שלמה כ"ץ
  

מוריד מוחמד עבד אלקאדר אבו פארה - מס' תיק: 2159/07 ו- 1642/08

אישום: חברות ופעילות; ומתן מקלט, בהתאמה

סנגורית: עו"ד אחלאם חדד


איש מבני משפחתו לא נכח באולם.


תובעת: אחיו סיכם איתו שאם הוא, האח, ייעצר, ייקח הנאשם שקית שהכילה אמל"ח ממחסן השייך לאח ויטמין אותה הרחק מהבית. ואכן, כשהאח נעצר, הסתיר הנאשם את השקית.

דורשת עונש חמור לנאשם, ההולם את חומרת מעשיו.


סנגורית: התביעה זימנה לא פחות מתשעה עדים, ועצם העובדה שהנאשם הודה במעשה חסכה מזמנו היקר של בית המשפט. זו גם ראיה לכך שהוא הבין את חומרת מעשיו. האח מבוגר מן הנאשם, ומקובל שאח צעיר מציית למבוגר ממנו. הנאשם לא ידע מה יש בשקית. ובכל מקרה, כשהגיעו החיילים לבית האח, הנאשם הלך לשם מיוזמתו ואמר לחיילים איפה הסתיר את השקית.

מבקשת שהעונש שיוטל על הנאשם יחפוף את התקופה שהיה עצור.


הנאשם: אחי נעצר שעה אחרי שהוא דיבר איתי. הוא לא ידע שעזרתי לצבא ושסיפרתי להם על השקית. אם אעזור למדינת ישראל, איענש; אם לא - גם אז איענש. אני מבקש שישחררו אותי כדי שאוכל להמשיך ללמוד. הייתי מספר אפילו על אבי.


השופט: מקבל את בקשת הסנגוריה, וגוזר עונש שחופף בדיוק את תקופת המעצר - חמישה חודשים ו-17 יום - ושלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. הוא לא מטיל קנס.


לא הייתה עיסקת טיעון במשפט הזה.


בשלב זה מתעורר ויכוח מעניין בין התובעת לשופט, והיא דורשת עיכוב שחרור, כדי שיהיה לה זמן לערער על ההחלטה, בעוד שהוא עומד על כך שהנאשם ישוחרר עוד באותו יום. לאחר דין ודברים השופט נענה לבקשת התביעה ונותן לה שהות
עד השעה 17:00.

בשיחה עם הסנגורית תהינו על פשר הדבר. איך ייתכן שאח מלשין על אחיו? היא אמרה שהוא ידע שאילולא הוביל אותם בעצמו אל מקום מחבוא השקית, היו החיילים פורצים לבית, שוברים והורסים את תכולתו ועוצרים בוודאי את כל המשפחה. לכן העדיף להסגיר את המחבוא. בני המשפחה מודעים לדבר ומצדיקים אותו.

אחרי הצהריים התחדש המשפט והשופט זיכה את הבחור ושיחרר אותו לביתו.

נאג'י מוחמד עמראן דאר נזאל (מס' תיק: 2642/08)

ומג'די דאוד סעיד סלימן (מס' תיק: 2640/08)

שניהם מהכפר ערורה שליד רמאללה. עצורים מאז 12.5.08. לא נעצרו בבתיהם, אלא נתפסו כשהלכו יחד.

אישום: יידוי חפצים

סנגור: עו"ד מוחמד נעאמנה


תובעת: הנאשמים יידו אבנים יחד עם אחרים ברכב צבאי בכוונה לפגוע. העבירה חמורה. מבקשת, על סמך תקדימים, 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.


סנגור: התביעה מתבססת על תקדימים חמורים. באותה מידה קיימים תקדימים שבהם נגזרו שלושה עד חמישה חודשי מאסר בלבד על אותה עבירה. השניים הופללו על ידי אחרים. בחקירה הם לא הודו במעשה שיוחס להם, ועשו כך רק לאחר שהסנגור יעץ להם להודות. מבקש, על כן, ענישה שהולמת את המעשה, מה גם, שאין שום ראיה שמישהו מהם אכן יידה אבנים, וגם לא נגרם שום נזק.

מבקש אפוא שעונש המאסר לא יעלה על שלושה-ארבעה חודשים, ושהקנס שיוטל עליהם יהיה בהתאם,

שהרי קנס נועד לפצות על נזק, וכאן לא היה כל נזק.

לשני הנאשמים אין מה לומר.


שופט: הנאשמים הודו במעשה בהזדמנות הראשונה, כבר בשלב הארכת המעצר, וחסכו מזמנו היקר

של בית המשפט. גוזר עליהם 100 ימי מאסר בפועל מיום מעצרם ושלושה חודשי מאסר על תנאי לשנתיים.
לא מטיל עליהם קנס.