חברון, סנסנה (מעבר מיתר), יום ב' 30.4.12, אחה"צ

צופות: 
דיראן, חגית ב, מיכל צ. (מדווחת)
30/04/2012
|
אחה"צ

 

יצאנו בשעה 12.30.

במעבר מיתר בשעה זאת רק רכבים ממתינים משני צידי הגדר. נסענו דרך כביש 317. דגלי ישראל מתנופפים. המועצה האזורית דרום הר חברון מקושטת כמו לפני החג.

חברון

 דרך הזעזוע  הניבט מעיניה הצעירות והרעננות של דיראן נראית העיר הזאת שוב כבלתי אפשרית.

 אנחנו קוראות לזהשגרת כיבוש אבל היא - לנוכח רחוב השוהדא השומם, דרכי האפרטהייד המובילות למערת המכפלה, נוהל אלמנת קשinfo-icon על גג בית הצופה על ציר המתפללים פשוט בהלם. "עד שלא רואים זאת בעיניים אי אפשר להבין את זה" היא אומרת.

ברחוב השוהדא, מאחורי חלון מסורג, קורא לנו איש המתגורר שם, לא רחוק מהמדרגות לביה"ס קורדובה.

אנחנו מכירות אותו. הוא מראה לנו את המתקן המרוסק בחלונו שבו היו המצלמות שקיבל מ"בצלם". לשאלתנו לשלומו הוא מספר שלפני כחודש נכנסו הביתה אנשי צבא בלילה, שברו ולקחו את המצלמות. ככה יעשה לאיש....

 שוב ושוב חיילים מחטטים בתיקיהם של ילדים קטנים. שוב ושוב מגנומטר בכל מחסום בין אזור H1ל-H2.

על גג הבית במחסום תרפ"ט חיילים צופים. חבריהם למטה בבודקה מחליפים איתם בדיחות תוך כדי העיכובים וההשפלות. כמה גס ליבם. לא מפריע להם שום דבר בהתנהגותם. כל כך שקוף הקשר בין הנעשה שם ובין התגברות האלימות בכל מקום בארץ.

ברחבת מערת המכפלה פוגשים אותנו תיירים מארה"ב. מישהו הסביר להם מי אנחנו והם ניגשים להביע את הערכתם לפועלנו ולשאול שאלות על החברה בישראל ודעותיה, האם יש הרעה בתגובת כוחות הביטחון להפגנות וכו'.

תוך כדי ניסיון לענות בפשטות על השאלות המסובכות הללו, חוזרת ומתעצמת תחושת הגועל והייאוש מהעיר וממה שהיא מסמלת, מאיתנו כחברה שהולכת ומדרדרת.

הלוואי ולא היינו צריכות להיות שם. מי צריך את השבחים האלה.