אבו דיס (הפשפש), יום ג' 24.4.12, אחה"צ
ה"פשפש" (עכשיו פתח סגור וצר)
11.30 – 14.00
בדרך היורדת בכיוון ליריחו ראינו מכולות אשפה העולות על גדותיהן, אחרות שתכולתן כבר נשרפה. היות והאשפה נאספת רק פעם בשבוע, ובשבוע זה בגלל החגים כלל לא נאספה, אין דרך אחרת בכדי להיפתר מהזוהמה.
רצינו לבדוק מה השתנה מאז השנה שעברה, כאשר הפתח הזעיר של מחסום הפשפש נסגר, ונכנסנו בשער המנזר לאחר שחנינו ליד המחסום המבוצר. גנן שפגשנו סיפר שהוא גר בעזריה ובמקום לנהוג במכוניתו ולהגיע לעבודה בעשר דקות, עליו להחנות את מכוניתו ליד מעבר הזיתים ולקחת משם מונית למנזר. הרבה יותר יקר גם בכסף וגם בזמן, אבל לפחות יש לו עבודה והמנזר דואג לאישור שלו. שתי נזירות לקחו ילד קטן שנפגע בראשו במכוניתן ונעלמו. נזירה אחרת, האחות טרזה, באה לדבר איתנו באנגלית רצוצה. מסתבר שהיא אם המנזר החדשה שהגיעה לפני חודש מספרד. היא שירתה בעבר במצרים כך שהיא דוברת ערבית
רהוטה. לדבריה הילד שראינו נפגע בראשו ממוטות מתכת המחזקים את הגדר שמעל לחומה וקבעה: "לצערנו זו המציאות שלהם". היא לקחה אותנו לתוך החצר של גן הילדים שבה ישבו בשקט כעשרים זאטוטים, לבושים בתלבושת אחידה וחיכו להוריהם שיבואו לקחתם. ראינו גם את ציורי הילדים על החומה שמעליה הגדר, בנייתה תסתיים בקרוב. איש ביטחון, מלווה על ידי חייל שבידו נשק שלוף, נכנס בעוד שחייל שני נשאר בחוץ לשמור על המדרגות. ההורים מחנים את מכוניותיהם ליד המדרגות ועולים לאסוף את ילדיהם. מרבית הילדים גרים מהעבר המערבי של החומה, הגננת גרה בעזריה ונוסעת לשם במיניבוס ביחד עם שישה מילדי הגן אותם היא מורידה במעבר הזיתים. שם הם עולים על מיניבוס אחר המסיעם הביתה. עלות ההסעה לילד היא 300 ₪ לחודש. היות והמחסום במקום כבר אינו פועל, יש פחות ילדים מהצד המזרחי של החומה, מבעבר. לגננת יש תעודת זהות כחולה ובנה הבכור לומד משפטים בטוניס, בנה הצעיר ביותר לומד בתיכון סט. ג'ורג' ויש לו רק תעודת מעבר בכדי להגיע לבית הספר. הוא לא קיבל תעודת זהות ישראלית כי אינם גרים במזרח ירושלים "זו המציאות שלנו".
האחות טרזה הייתה צריכה לעזוב והודתה לנו מאד על בואנו, היא הייתה אסירת תודה על העניין שגילינו בבעיות של המנזר ושל הילדים.
שתי הנזירות שלקחו את הילד הפצוע חזרו עם הילד ואמו. לילד עשו שלושה תפרים בראש והוא ליקק גלידה בשמחה. כל שאר הילדים התאספו סביבו והוא היה ללא ספק גיבור היום. הנזירות חילקו שוקולד לכולם. החינוך ה'פורמלי' הסתיים, הגננת וששת הילדים שהיו עמה, עזבו. שאר הילדים נותרו תחת השגחתן של שתי נזירות שהושיבו אותם על מחצלת וניגנו להם DVD.
כשעזבנו את המנזר הופיעה מכונית אזרחית של חשמלאי מלווה על ידי קומנדקר של משמר הגבול. החשמלאי בא בכדי לתקן את הקרוסלה במחסום ודלת שאיננה נפתחת. עמדנו משועשעות לנוכח הניסיונות לפתוח את הדלת לאזור הבידוק. משלא הצליחו, עזבו כלעומת שבאו. החיילים שאלו את החשמלאי אם הוא זקוק לליווי חמוש בדרכו חזרה ל"ציוויליזציה" אך הוא אמר שיסתדר בעצמו.
משאית עם תא קירור הביאה כמויות של לָבָּנֶה לחנות מכולת במעלה הרחוב. הנהג סיפר לנו כי בא מביתוניה עם מצרכים מרמאללה וכי עליו למהר כי המעבר עומד להיסגר ב- 12.00 לכבוד יום הזיכרון והסגר המלווה אותו. הוצעו לנו משקאות קרים ושמענו עוד תלונות על הקושי הנובע מסגירת הפשפש. גם האנשים במקום לא מבינים למה צריך לבצר עוד ועוד את סביבותיו של הפתח הסגור תמיד.