אבו דיס (הפשפש), הקונטיינר (ואדי נאר), סילואן, ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום ג' 17.4.12, בוקר

צופות: 
ענת טואג, נאוה ג'ני אלישר (מדווחת)
17/04/2012
|
בוקר

 

 

 

... אין אוניברסיטה – אין עבודה ...

 

שיח' סעד– 6:40

 

בוקר נעים, תנועה מועטה מאוד.

מפקד המחסום מזהה אותי: "את אימא של ...", הם למדו יחד ביסודי ובתיכון. המאבטח מכיר חבר אחר של בני, ושניהם מעוניינים מאוד להקשיב לנו ולהבין מה מריץ אותנו למחסום שלהם.

ברחבה למעלה אין דרישה למוניות והנהגים הצעירים מתלוננים, שכשאין לימודים באוניברסיטה נפגעת פרנסתם. הם משועממים ומתוסכלים, בעודם כלואים בתחום יישוב מגוריהם הקטן, שרק בו הם מורשים לנוע.

גבר זקן רוצה לצאת. המפקד מסביר, בהתנצלות, שהגבר מגיע בכל יום אל המחסום, אך אין לו שום אישור. כולנו מדברים על תוצרי הכיבוש הנוראיים, על העוול של הנישול והיעדר תנאי חיים. אך מי מדבר על הפן האנושי הנואש, הפרטי, של גבר זקן שמרגיש שהוא חייב לצאת אל מחוץ לתחום הצר המותר לו, ולא חדל לנסות את מזלו בכל יום מחדש. 

 

סילואן  – 7:40

 

בדרך האמריקאית, ליד הפניה לסילואן, מתבצעת בנייה מסיבית של גדר גבוהה וחפירות. כמעט לא ניתן לעבור בכביש הצר שנותר . הפועלים אומרים שזו עבודה של חברת 'הגיחון' אך הם אינם יודעים מהי מהות העבודה. טלפונים לחברת הגיחון ולעירייה לא הניבו מידע מדויק.

 

מעבר הזיתים  – 8:30

 

המחסום ריק מאדם. כמו בשיח' סעד הצטופפו נהגי המוניות מאחור ללא תעסוקה. אחד מהם הסביר ... אין אוניברסיטה – אין עבודה ... בשבוע הבא תסתיים החופשה.

מספרים כי לפני 3 שבועות היה כאן עומס נוראי.

אני נזכרת שאז, לפני 3 שבועות, הייתי במחסום קלאנדיה והמעבר שם ערך 3 שעות ומעלה. מסתבר שרבים מהפועלים שנואשו ממעבר דרך קלאנדיה נסעו משם במוניות דרך מעלה אדומים ואל-עזריה עד שהגיעו למעבר הזיתים. בהגיעם הם הביאו עימם את העומס ממנו רצו להימלט. כלל לא ברור אם המאמץ הנוסף והכסף למונית הביא אותם לעבודה בזמן.

בפתח השרוול השלישי, של המת"ק, תלוי שלט גדול:

שעות  קבלת קהל של המת"ק

ימים א'-ה'  8:30-12:00   13:00-16:00

אך המת"ק עדיין סגור בשעה 8:40. טלפון אחד והשרוול התעורר לחיים.

 

ואדי נאר  – 9:10

 

מכונית של FEDEX תקועה בכביש הצדדי המוביל למעלה, לואדי נאר. לידה עוד שתי מכוניות, אחת מהן פגועה. תאונת דרכים.

קצת מוזר לראות מכונית FEDEX במקום שכוח אל שכזה, כשסביב פזורות חבילות שצנחו מהמכונית לקרקע, ממש בלב בשממה. בחור צעיר, אולי השמאי של הביטוח, צילם בחריצות את זירת התאונה. כשחזרנו מהמחסום, לאחר 45 דקות, זירת התאונה כמעט לא השתנתה.

במחסום ואדי נאר תנועת המכוניות עירנית אך שוטפת. מדי פעם נבדקו מסמכי מכוניות שנכנסו לבית לחם.  

שוטר מג"ב ניגש אלינו כדי להבין מהיכן הופענו. התפתחה שיחה עירנית ומאוד מאלפת שגילתה פן שלא היינו חשופות לו, על הישראלי החדש, שהגיע כעולה ומאז הוא מפלס את דרכו, למרות האפליה, למרות הקשיים, בעבודה מסוכנת, כדי להבטיח שילדיו יהיו שווי ערך במדינתו החדשה.

הוא עובד בחריצות, ובתנאים ממש לא קלים, כדי שיוכל לשלוח את ילדיו לבתי ספר טובים בהם ההורים משלמים, והרבה. הוא פיצח את הקוד הישראלי להצלחה וקונה את העתיד הטוב ביותר עבור ילדיו, תוך שימת דגש על חינוך, ערכים, כיבוד הורים, חריצות ונאמנות. 

.