ארתאח (שער אפרים), ג'וברה (כפריאת), דיר שאראף (חביות), חבלה, יום א' 4.3.12, אחה"צ

צופות: 
סוזן ל. אורחים: ו.,ל. מתרגם: צ'רלס ק.
04/03/2012
|
אחה"צ
סיכום
אחד מגיבוריו הנשכחים של הסכסוך האינסופי באזורנו הוא סרי נוסייבה, "הפילוסוף המלך", אשר תאר בספרו Once Upon a Country  אחדים מבין התפקידים אשר מילא, או שהוטלו עליו.  אנו, אשר משקיפות במחסומים הזרועים במרחבי השטח אשר היה אמור להיות מדינת הלאום פלסטין, שמנו לב כי "השפלה" היא הנשק החזק ביותר של הכיבוש.  אך הוא מעיר הערה נוספת אשר אנו – שהולכות למחסומים וצופות בהם – יכולות להסכים לה.  זו ההבנה – האבחנה – כי כל אחד מהמעורבים, גבר ואשה, ישראלי ופלסטיני, "מונע על ידי פחד ואימה, כלל לא מודע למצבו של הזולת...היהודי מחפש מרחב בו יוכל להמשיך לחיות, בעוד הערבי מגן על מרחבו עד מוות," גם כאשר הדרך בה הגנה זו מתבטאת – כפי שאנו רואות מדי שבוע – אינה יותר מאשר אהבת הארץ, ביטוי נוסף של "צומוד," יחד עם הקשר לבית וההשתייכות למקום.
13:00  חבלה
מזג האוויר הגרוע ממשיך, שפע בוץ וגשם, רוח וקור.  מוקדם יותר, בביקור במשתלה, שם קבוצת גברים הצטופפה סביב מדורה של ענפי עץ אבוקדו ועצים אחרים, שמענו על שני אירועים אשר התרחשו לאחרונה במרחב התפר.  בעת הסופה האחרונה חייל מילואים עלה לאוטובוס של התלמידים בחבלה ופקד עליהם לרדת – בגשם השוטף.  שוב ושוב כינה אותם "חוצפנים."  אדם פלסטיני שנלווה לילדים העיר לחייל כי הוא בעצמו ה"חוצפן," ויתכן כי למד להתנהג כך בבית.  המ"צ-ית, שראתה את הילדים עומדים בגשם ושמעה את חילופי הדברים, בסופו של דבר אמרה לחייל להפסיק.  וביום חורפי אחר, דומה לאלה אשר חווינו לאחרונה, הרמקול במתקן בדיקת הנעליים בשער 109 הופעל במלוא עוצמתו.  זוג הנעליים הראשון שנבדק גרם לצפצוף.  כל הפלסטינים אשר עמדו בתור הצטוו להשיל נעליהם ולעבור יחפים בבוץ ובגשם.
אין מה להגיד – הפלסטינים, נשים, גברים או ילדים, מושפלים מדי יום ביומו.  נאמר לנו כי התנהגות זו אינה נובעת רק מהחינוך שמקבלים החיילים בצבא, אלא גם מזה שקיבלו "בבית ."
בדיקת הטרקטורים, עגלות הסוסים והאנשים מתנהלת באיטיות, המילואימניקים אינם ממהרים, ומקפידים לבדוק כל כלי רכב העובר, בין ממונע או רתום לבעל חי.
14:00  כביש 55
מראה חדש בגבעה מעל רמות גלעד: עוד קרוונים לבנים מרחיבים את המאחז הלא-חוקי, כולל, כמובן, כבלי חשמל או טלפון.  ומתעלמים ממקהלת הגינויים של שאר העולם.  אנו מבחינות בקרוונים חדשים נוספים, גם הם בוהקים בלובנם, על הגבעה מעל התנחלות עינב על כביש מס' 57 ליד ענבתא.
15:00
פעילות רבה כאן:  פלסטינים ופלסטינים ישראלים נכנסים לשכם ויוצאים ממנה במכוניות פרטיות, באוטובוסים רגילים ובאוטובוסים של תיירים.  אחרים, עטופים בכפיות משובצות אדום-לבן כצעיפים נגד הגשם, נהנים מבשר שזה עתה נצלה על האש באטליזים ליד הכביש, שהם די מגואלים בדם.
16:00 אירתאח (שער אפרים)
השומר מתעקש לראות את תעודות הזהות שלנו, מעולם לא שמע על מחסום ווטש.  קהל גדול של פועלים פלסטינים חוזרים מהעבודה, רבים נושאים מגשי תותים, אחדים סוחבים שקי תפוזים.  בכניסה שפורקה, המובילה הביתה לפלסטינים אשר הצליחו להשיג אישורי עבודה, יש קרוסלה חדשה, אשר, כרגיל, כמעט ואין בה מקום לעבור למי שנושא אתו משהו ביד.  מיד שומר עם נשק קורא לנו, אומר כי אסור לנו לעמוד איפה שאנו עומדות – יותר נכון, איפה שעמדנו.
קבוצת גברים עוצרת אותנו, מספרת כמה נורא כאן בשעה ארבע בבוקר כאשר הם רוצים להגיע לעבודה והתור ארוך ולא מסודר.  רק אתמול שני אנשים הוכו והיה צריך לקחת אותם לבית החולים.  נתנו להם את הכרטיס של מחסום ווטש ואמרנו להם להתקשר למספר הטלפון של מחסום ווטש.  למען האמת, עם השומרים שפגשנו היום, הכל אפשרי.  ברור כי המשמרת הזו של שומרים אזרחיים אינה יודעת על מחסום ווטש.