חברון, יום ב' 19.3.12, בוקר
10.30-13.00
משמרת בוקר מאוחרת.
חברון
קיווינו שנדווח על כרוניקת הכיבוש כסטנדרטית ו"משעממת". שלא יהיה דבר לדווח עליו מעבר לייאוש הרגיל, אך זה לא קרה.
חטיבת כפיר נכנסה לחברון. חייליה ממלאים כל פינה בעיר, מאפשרים למתנחלים שגרת חיים על חשבון שלילת זכויות לכל מי שלא שייך להם.
למשל - למרות שזה לא חדש זה מכה בנו כל פעם מחדש -
במחסום תרפ"ט עבר איש מבוגר וצולע, הוא מתחיל ללכת במעלה הדרך לתל רומידה ושקיות פיתות בידיו. בקושי הולך. גם לצעירים לא קלה הדרך התלולה הזאת. עצרנו ולקחנו אותו ברכב לביתו, אי שם בגבעה, לא רחוק מבית הקברות לקדושי... "ככה כל יום?" אנחנו שואלות. "בוודאי", הוא עונה "אז איך?".
אין דרך קלה להביא פיתות הביתה למי שגר על יד המתנחלים. רק להם מותר "לדהור" שם ברכביהם. זקנים, נכים, נשים בהריון, ילדים קטנים, פלסטינים - שיכתתו רגליים, למי אכפת.
ליד מחסום בית המרקחת מתחיל רחוב השוהדא ושם נחסמו מעברים בין בתים כדי לאלץ את כולם לעבור דרך המחסום.
יש מסגד קטן, אנשים נקבצו לתפילת הצהריים. עצרנו כי ראינו כיתת חיילים מכתרת שלושה אנשים ומבררת משהו. מה קרה?! החייל עונה שמישהו זרק אבנים. "מההולכים לתפילה?" לא, מישהו מעבר לחומה שצה"ל בנה. אז הוציאו את המואזין ועוד כמה אנשים וחוקרים אותם. בואנו שיבש משהו, נראה היה שהמצב על סף פיצוץ.
החיילים רואים אותנו ומדברים איתו "יפה". רק שואלים, בלי ידיים. זזים הצידה עם המואזין וממשיכים לתחקרו. אנחנו ממשיכות להיות שם ולצפות.
בינתיים מגיע הקצין ועוד חיילים. ממשיכים לשאול את המואזין שאלות. אחר כך מטפסים על החסימה, סורקים את כל האזור ומחליטים לאפשר לנחקרים לחזור למסגד. לא מצאו כלום, לא ראו איש ואין עילה לעצור איש.
זהו ,הלכו להמשיך בפטרול.
זה רק נדמה לנו שאם לא היינו שם, היו החיילים מתנהגים לגמרי אחרת?!
חברון- יום רגיל.