ח'רבת א-תוואני, דרום הר חברון, חברון, יום ה' 16.2.12, בוקר

צופות: 
חגית בק ומיכל צ. [מדווחת ומצלמת]
16/02/2012
|
בוקר

10.00-14.00

גשם ,גשם, גשם.

ללא קלישאות: קשה. אז רק אומר בפעם המאה: לשקדיות לא איכפת. הכיעור האנושי לא מקלקל את יופיו של הטבע.

צילומים: מלמעלה למטה - תמרורי  אין כניסה חדשים בפנייה מרחבת מערת המכפלה לציר המתפללים.

חסימת בטון חדשה בכניסה לציר המתפללים. המעבר "למורשים בלבד", נחשו מי?

עוד מפניני המתנחלים בצירים שהם קובעים מי ילך בהם.

חברון

בחברון הכל כמו תמיד, רק שהפעם נוספו שלטים למיניהם. אנשי העיר מעידים על עצמם גם בשלטים, במודעות ובגרפיטי שמוסיפים כל פעם.

בגלל מזג האוויר אין הולכי רגל כמעט. גם החיילים מתחבאים בתוך העמדות המצ'וקמקות שלהם.

יש כמה מהן שעוברות "שיפצור". חטיבת גולני אוהבת להטביע את חותמה גם כאן. אז מה ראינו? שבכניסה לציר המתפללים חסמו מעבר למכוניות ושמו שלט האומר: "כניסה למורשים בלבד". מעניין מי הם המורשים בתוך אזור שהוא כבר "אפרטהייד". גם בכניסה לציר, מרחבת מערת המכפלה, תלו שלטי "אין כניסה". אולי מתכוננים לפורים וזה יוסר? ואולי פשוט תהליך ההפרדה מעמיק, כמו שצפוי. וכמו שכבר קורה בחברתנו פנימה,כשאנשים מפלים אנשים אחרים על בסיס גזע, צבע ולאום ומקבלים לגיטמציה לכך, כבומרנג החוזר ומכה בשולחו עכשיו מפלים אצלנו על בסיס מין, מעמד ואחר כך על בסיס דעות פוליטיות, ומבלי להרגיש כולנו כבר במדרון....

אחר כך ראינו שוב חלק מהשביל המסומן, כאילו היה זה מסלול טיולים של החברה להגנת הטבע, חץ וגרפיטי. לאן?! למעיין אברהם אבינו. ועל ידו, רשמו את ה"ברכות" הידועות שמברכים המתנחלים את שכניהם הפלסטינים. ועוד ראינו פתק המזכיר לנו מה עושים בקרית ארבע. ניחוש? "מעמיקים שורשים".

בכניסה לרחבה עוצרinfo-icon אותנו חייל משמר הגבול, הפעם בעדינות, ושואל את מ' נהגנו: "אתה מוסלמי? אז אתה יודע שאסור לך לעצור שם ואסור לך לרדת מהרכב".
"למה אתה אומר זאת?" אנחנו שואלות,  "מה חדש? אנחנו יודעים את ההנחיות ברחבה הזאת, אנחנו כל יום פה עם הרכב הזה."
"בסדר, אני רק מזכיר לכם, זאת חובתי". ממשיך החייל בשקט ובנימוס.

יצאנו מהעיר ונסענו לא-טוואני.

א - תוואני

רצינו לראות ולשמוע מה שלום הילדים המלווים ע"י צה"ל לביה"ס ובחזרה מפני אלימות המתנחלים של מעון. טוב שבאנו. "ירח הדבש היה קצר".
אחרי הישיבה עם השלטונות במשך שלושה ימים הג'יפ בא בזמן וזהו. יפה. ביום חמישי, בהגיענו, השעה כבר 12.30 והם היו צריכים לבוא בשעה 12. בחוץ קור אימים, רוחות מקפיאות על הגבעות האלה, גשם ללא הרף, והילדים עם פעילי השלום האיטלקים, בחוץ מחכים.

אנחנו מרימות טלפון למת"ק, עושות כמה שיחות עד שקבלנו את הטלפון של הקצין הממונה. סוף סוף . "מה?!" הוא עונה מופתע. "לא הגיע הג'יפ?! כבר אני בודק".
עוד רבע שעה עוברת, כנצח בקור הזה. אנחנו מעדכנות את האיטלקים.
עוד טלפון למת"ק: "הם עוד מעט מגיעים", עונה הקצין הממונה. הילדים כבר מדליקים מדורה להתחמם.
עוברת עוד רבע שעה, עוד טלפון: "המ"פ יצא לדרך, הוא כבר מגיע". עונה קצין המת"ק.
ושוב מחכים ברוח הקרה. "מה קורה?!" אנחנו שוב שואלות. "היו אילוצים מבצעיים, הוא כבר מגיע". ובאמת - אחרי יותר משעה איחור הגיע הג'יפ המאפשר לילדים לחזור בבטחה הביתה.

הרי אפשר להתקשר מבעוד מועד למנהל ביה"ס ביום כזה ולהודיע לו שהליווי יאחר ושישאיר את הילדים תחת קורת גג! אנחנו מציעות לצה"ל. זה פתרון גאוני שאף אחד בצה"ל לא מסוגל לחשוב עליו ושבבסיסו פשוט יחס אנושי לבני אדם. נתנו לאיטלקים את מספר הטלפון הרלבנטי שיתנו למנהל ושילחצו לקבל את המינימום הזה.

בדרך חזרה ראינו את אוטובוס הילדים של המועצה האזורית ליד סוסיא. למה לא ניתן למצוא פתרון דומה בשיתוף הרשות הפלסטינית לילדים הלא יהודיים של דרום הר חברון?! למה?!