בית לחם (300), ואלג'ה, יום ה' 9.2.12, אחה"צ

בית לחם

: 14.30 – 17.00

ולאג'ה

עלינו ממחסום עין יעל והמשכנו אחרי הכניסה לוולאג'ה עד לעליה לכיוון מלון אברסט, פנינו ימינה, עברנו את מרכז השיקום והגענו למנזר קרמיזן. מכאן רואים טוב מאד את המנהרה הנחפרת על יד ביתו של עומר בוולאג'ה. ירדנו בדרך, המשובשת מאד, לביתו של ידידנו א'. אדמתו נחבלה קשות על ידי דרך הביטחון הנסללת כהכנה לחומה שתחנוק את הכפר מכל הכיוונים. החומה סמוכה מאד לביתו.

על אף המצב הקשה קיבלו אותנו א' ואשתו בחיוך רחב. עצים רבים, שהיו פרי עמלו, מתו ולא רק אלה שנעקרו לצורך סלילת הכביש. גם הדבורים שניסה לגדל לצורך כלכלת ביתו, ברחו בשל האבק והרעש הנגרמים על ידי הכלים הכבדים המשמשים לסלילת הדרך. הוא סיפר לנו שבית המשפט קבע שרוחב הדרך, בקטע העובר ליד ביתו, יוגבל. מדי יום הוא מזכיר לקבלן העובד בשטח, החלטה זו אך ללא תועלת.

שניים מבניו (בן 30 ובן 32), עזבו את הארץ. הגדול יותר שהוא חשמלאי מדופלם, לא הצליח לקבל אישור עבודה בישראל, ולא עבד אלא יום או יומיים בשבוע תמורת 60 ₪ ביום בשטחים. הוא הצטרף לקבוצה של ישראלים ופלסטינים שנסעו לגרמניה ועירק. הוא הגיע לשוודיה וביקש שם מעמד של פליט. לדברי אחמד המעמד אושר והבחור כבר לומד את השפה. הצעיר יותר, שרברב, שכבר ישב בכלא הישראלי כי  ניסה לעבוד בישראל ללא אישור. הוא ניסה את מזלו, לווה סכום של כסף וניסה לפתוח קונדיטוריה ביריחו. הוא פשט את הרגל ונשאר חייב 12,000 ₪. א' פחד מאד שהבחור יזיק לעצמו כי היה מיואש ואפילו האשים את הוריו על כי ילדו אותו למציאות הנוראה שבה הם חיים. לבסוף החליט לצאת לרוסיה, שם לומד בן דוד שלו בבית ספר לרפואה. הוא נסע לאמן בכדי לבקש ויזה רוסית אך נשלח משם לרמאלה, עוד 2,000 ₪ שירדו לטמיון. הוא עובד קצת בבניין אבל בימים אלה בשל הקור העז השורר במזרח אירופה, אין בנייה. הוא בודד ועצוב והחיים ברוסיה יקרים מאד. המשפחה מתקשרת פעם בשבוע לשני הבנים שאין להם כסף בכדי לצלצל בעצמם.

בן דוד ושכן באו לבקר והביאו לאחמד במתנה 20 שתילים של משמש. אשתו של א' צחקה ואמרה שהכבשים בחצר ייהנו מהשתילים כממתק.השכן סיפר לנו שהוא גר ליד אביו בן המאה. לאב יש עוד בן החי בירדן, הוא מלמד באוניברסיטת עמאן ויש לו אישה ושישה ילדים. הוא ניסה לקבל ויזה בכדי לבקר את אביו הזקן אך סורב ללא כל נימוק. קרובה, אזרחית ישראלית, ניסתה גם היא להשיג ויזה עבורו, תוך הבטחה כי הוא יחזור אחרי הביקור לעמאן למשפחתו, אך גם זה ללא הצלחה. מסרנו לו את מספר הטלפון של המוקד ההומניטארי והצענו לו לנסות פניה לשם.