קלנדיה, יום ד' 8.2.12, בוקר
הגענו למחסום בחמש וכמה דקות וכבר היו בתור כ-500 או 600 ממתינים. שתי תחנות היו פתוחות וההתקדמות היתה איטית ביותר. המעבר "ההומניטרי" כמובן סגור - בצה"ל לא למדו וכנראה גם לא ילמדו, כי אין רצון ללמוד, שאת היממה ניתן לחלק לא רק לשמונה או ל-6 אלא גם לארבע ולשתיים. ההבטחה כי החלפת המשמרות תעשה בשעה ארבע או חמש בבוקר החל מתחילת השנה, עומדת בדיוק כמו שעומדות מי יודע כמה עוד הבטחות ששמענו במשך 11 השנים האחרונות. בשעה שש - שהיא שעת השיא - נעצרים החיים והחיילים מחליפים משמרות בקצב איטי כל כך שגם צב מצוי היה מתבייש בו. מחליפים כמה סיפורי רכילות מהלילה, מתנשקים ומתחבקים, קצת מתארגנים ואז גוררים את הרגליים לאט לאט למקומות. אבל אם חשבנו כי אחרי החלפת המשמרות המצב ישתפר בהרבה - טעינו ובגדול. ובינתיים "בכלובים" מהומה גדולה, אנשים דוחפים ונדחפים, השאגות נשמעות למרחקים והמראה מחפיר. הקרוסלה נפתחת אחת לכמה דקות רק לדקה או שתיים. וכמו שאנו רואות כבר שנים - יש כאלה הנתפסים בתוכה. אבל "הם רגילים" "והם יודעים" - כי הם הרי רק "תתי אדם" "המחבלים" - ומי בכלל רואה אותם...
הרבה אנשים ממתינים לפתיחת המעבר "ההומניטרי". בין המחכים רבים שאנו מכירים כבר שנים. מופיע א' איש המת"ק בלווית איש החברה האזרחית לבוש "במדים" של חברת האבטחה. לצידם עוד איש אבטחה/משטרה המוכר לנו היטב. אם נחליט אי פעם להפיק סרט על "אויבי האנושות" נשתמש בו כגיבור הסרט. סוף סוף ב06:10 השער נפתח וזרם הממתינים מתחיל להתפרץ פנימה. איש החברה האזרחית מתחיל במיון. לפתע הוא "ניתקל" באיש צעיר יחסית הטוען כי הוא עובד כניסיה ומותר לו לעבור במעבר "ההומניטרי". ואוו.....איזה שקרן...... המאבטח זכה סוף סוף בליטרת הבשר שלו והוא יכול עכשיו להפגין כח ושליטה. הפה נפתח והמרגליות זורמות בקצב של מפלי הניאגרה אחרי שלג. בינתיים הצטרף ל"מעמד" בחור צעיר שהרים את החולצה והראה ל"גיבור ישראל" שצלעותיו נפגעו בדוחק והוא חבוש עכשיו בפלסטרים העוטפים חלק גדול מחזהו. ניסינו להתערב לטובת הנפגע - ואז....הפנינים פרצו מפי הגיבור כלפינו. "מאין לך שזו לא הצגה?" מי בכלל מאמין לפלסטינים" וכלפי הבחור -"למה שאני אתחשב בך אתה רק רוצה להרוג אותי". כמעט אמרנו "גם אנחנו" - אבל אלימות היא לא בדיוק הדרך בה אנו נוהגות לא במחסום ולא בכל מקום אחר. התלוננו - אבל מי אנחנו לעומת "גיבורי ישראל מגיני המולדת".
כתמיד נשאלנו ע" העומדים בתור האם נראה לנו כי המצב השורר בקלנדיה יקדם את השלום, האם חיות
לא זוכות ליחס יותר אנושי, ועוד ועוד דברים קשים וצודקים. לחשוב שאנחנו בקלנדיה כבר 11 שנים והכל רק הולך ומחמיר.
בערב נפגשנו עם קבוצה מארה"ב שעברה בקלנדיה בשעות השקט - היה ריק ואיש לא חיכה בתור. שאלתי איך נראה המקום בעיניהם וראיתי כי הייתה מבוכה בקירבם. עודדתי אותם לדבר גלויות - - "זה נראה כמו בית מטבחיים לחיות " - "ככה עוברים בני אדם מדי יום?" " ישראל לא מתביישת?" נאלצתי להודות שהבושה פסה מן העולם הישראלי.
ואנחנו נמשיך בשלנו ולא נתיאש - בשביל הפלסטינים ובשביל עצמנו.