עטארה, קלנדיה, יום א' 5.2.12, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן ותמר פלישמן (מדווחת)
05/02/2012
|
אחה"צ

 

מחסום קלנדיה:

את רחבת החנייה גדשו בני משפחות אסירים שחזרו מביקור בכלא. היו שם בעיקר נשים וילדים. הם עלו לאוטובוסים של הצלב האדום שיסיעם מכאן אל ביתם.

בקדמת האוטובוס ישבו הילדים לבושים במיטב הבגדים, מחייכים למצלמה. הנשים חייכו אף הן ברכות והיענות. לא כעס, לא שנאה לא תרעומת, לא התרסה. רק רפיון ועייפות. עייפות. עייפות מנסיעה מחושך עד חושך, מחושך אל חושך. עייפות מהולה בהתרגשות של הלפני, הכאב של בזמן וגעגועים כל הזמן.

ההמתנה בכלובי האדם לפתיחת מוטות המתכת והכניסה לשטח המחסום הייתה ארוכה. החייל שכל תפקידו ללחוץ על הכפתור הפותח ישב ובהה בתור האנשים שמולו. היו שניסו למשוך את תשומת לבו בתנועות וצעקות – ללא הועיל. הוא המשיך ובהה נכחו.

"הוא לא רואה אותנו כמו שאנחנו בני אדם" אמר בחור.

ילד בן תשע שעבר לבדו במחסום הציג בפני החיילת בעמדה הפנימית אסמכתאות קיומו: תעודת לידה (קושאן) מנוילן ואישור מעבר תקף (תסריחinfo-icon) בצדו. לאחר שנבדקו פרטיו ואמיתות ניירותיו, נאלץ לענות על סדרת שאלות אישיות שנורו מפי החיילת ונשמעו בחלל המחסום:"איך קוראים לאבא שלך... – ואיך לאמא שלך..."  ורק כשדייק בתשובותיו וענה נכון לחקירת היושבת מוגנת מפני פצצות כמו הילד הקטן הבוגר הזה, רשאי היה להמשיך בדרכו לצדו האחר של המחסום.

מחסום עטרה/ביר-זית:

הסקרנות הורידה מהפילבוקס חייל  מילואים שתיקשר עמנו מבעד לסלילי תיל.

בשיחה עמו למדנו ש:"זה לא מחסום, זו נקודת תצפית" (הגדרה שטרם שמענו). שהם, החיילים לא מטרידים הרבה את הפלסטינים הנוסעים במקום, הם יורדים מהמגדל "רק כשצריך...." וגם שהמגורים שלהם אינם ממוקמים בהתנחלות חלמיש (כפי שסיפרו בעבר חיילי מילואים) אלא בהתנחלות עטרת: "הם שם הרבה יותר גרועים מאלו בחלמיש".

למטה, למרגלות הפילבוקס מונח לתפארה דגל מסמורטט שהרוח כלאה אותו בסליל תיל.