קלנדיה, יום ב' 30.1.12, בוקר
05:45 הגענו למחסום שהיה רועש מאוד למרות שהוא לא היה כל כך עמוס. כרגיל, צעירים דוחפים ללא לאות, השער ההומניטרי היה סגור ואנחנו מרגישות חסרות אונים, היות וזה תמיד המצב בזמן זה בבוקר.
הזקנים ואלו שאינם רוצים לחשוף את עצמם לאלימות, מחכים על הספסל. עדיין חשוך ורק אור ניאון אחד עדיין פועל. אף אחד, כנראה, אינו חושב ששוה להתקין אורות נוספים.
החייל היחיד בעמדה, מחליט שכדאי אולי לחנך את הפלסטינים ודורש שקט. "שקט" הוא צורח עליהם ואינו פותח את הכלובים.
אנו מתקשרות למת"ק פעמיים ובסוף, לאחר 6 בבוקר, קצין המת"ק מגיע והמצב משתפר מיידית: פותחים את השער ההומניטרי, החייל בעמדה מוחלף, התור נראה מתורבת יותר. ב 07:30 כולם עברו.
כמה פועלים ספרו לנו שהם נמצאים כאן כבר מ 04:30. ידוע שהם מתחילים לעבוד ב7 בבוקר ובדרך כלל יש להם עוד דרך מקלנדיה עד למקום עבודתם. למה כל בוקר חוזר על עצמו אותו תרחיש של אי פתיחת חמשת שערי מעבר הבטחון כדי לאפשר לכולם לעבור מוקדם יותר ובאופן אנושי יותר?!