קלנדיה, יום א' 15.1.12, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן ותמר פלישמן (מדווחת). אורחת: אולריקה.
15/01/2012
|
אחה"צ

 

אחרונות בתור חיכינו שתפתח קרוסלת המתכת ונעבור לאזור הבידוק הפנימי. לא אנחנו וגם העומדים לפנינו לא הבחינו שעמדת החיילים ננטשה והמנגנון המסובב את הקרוסלה מנותק. רק ילד אחד שעבר לפני אמו את השער, עמד מהעבר האחר, לבדו, לא קדימה ולא לאחור. ילד כלוא.

ברגעים הראשונים חייך הילד במבוכה, ואז התחלף החיוך במבט דאוג. הוא קרב את גופו אל אמו שעמדה בעבר האחר של מוטות המתכת, תפס את כף ידה ואחז בה חזק כבעוגן הצלה.

הפלסטינים, המורגלים בשרירות שעל פיה מתנהל המקום, עברו בהשלמה למסלול הבידוק המקביל.

נשארנו עם האם, בטוחות שתוך דקה או שתיים תיפתר הבעיה. הרי כל הקורה במחסום מצולם ומועבר בזמן אמת דרך מסכי הפלזמות לאחראיים על תפעול המקום.
טעינו.
הדמעות שהחלו זורמות במורד לחייו של הילד הניעו אותנו למהר ולטלפן. חשבנו שמייד לאחר שניידע את המוקדים ישוחרר הילד.
שוב טעינו.
התשובה האחידה שהתקבלה:"אני מברר/ת".

שבנו וטלפנו ושוב:"אני מברר/ת".

אחרי עשרים דקות, לאחר שהבטחנו לאם ולבנה ש:"מייד..." – "הם רק יסתכלו במצלמות ומישהו יגיע ללחוץ על הכפתור..." נו, עכשיו הסברתי להם, הם מבררים ויהיה בסדר...", כשהבנו שאין לדעת כמה זמן עוד יישאר הילד כלוא ומנותק מאמו, עברה רוני למסלול המקביל כדי לבקש את עזרת החיילת שם. אני נשארתי עם האם והמשכתי לדבר עם המוקדנים שלא הבינו ושוב לא הבינו והעבירו אותי לקצין אחראי שגם הוא לא הבין וניהל אתי שיח של חרשים:

הקצין: "איך קוראים לאמא שלו?"
אני: "לא יודעת".
הקצין: "אז איך אני אזהה אותו?"
אני: "יש לו שתי רגליים... למה אתה צריך לזהות אותו? – תשחררו אותו ודי!"
הקצין:"רגע, לא הבנתי, תסבירי לי, הוא בשטח האדום?  לאן הוא רוצה לעבור?"

רק לאחר כשלושים דקות נשלח חייל מהמשרדים הפנימיים כדי ללחוץ על הכפתור המשחרר. אך לפני שלחץ התעקש להסביר שבעצם: "הילד אשם במצבו. הוא לא היה צריך לעבור לבד לצד השני".

לא רק שהקורבן אשם, אלא אפשר להאריך את סבלו כדי להמשיך ולספר את הנרטיב של הכובש. 

לפלסטינים אין מאמינים. לכן תמיד הם מצוידים בצרור ניירות ומסמכים המעידים על מוגבלותם, מצבם ועל עצם קיומם.

כזה הוא הקשיש בן ה-71 תושב ירושלים, אדם מוגבל וחולה שקשה עליו ההליכה וקשה עליו עוד יותר העמידה בתורים הדחוסים של מחסום קלנדיה.

האיש הציג בפנינו את תעודת הנכה שברשותו להוכחת מצבו הבריאותי וסיפר על ההתעמרות כלפיו במעבר המיועד לבעלי תעודות ירושלמיות, שם למרות שעל פי הנהלים יש לאפשר לזקנים מוגבלים ונשים בהריון להישאר ישובים באוטובוס, כופים עליו לרדת, ללכת למחסום הרגלי, לעמוד בתורים, לחצות את קרוסלותinfo-icon ולהיבדק (שוב) בפני החיילים.

"תכתבו את מה שאני מספר לכן. תכתבו את זה" ביקש.