דרום הר חברון, חברון, יום ב' 9.1.12, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
חגית ב. מיכל צ. (מדווחת)
09/01/2012
|
בוקר

 

7.45-12.30

כביש 60

רוחות חזקות מנשבות, אין כמעט תנועה על כביש 60.

למרגלות בית חגי, הכניסה למבואותיה הדרומיים של חברון נחסמה זה מכבר בקוביות אבן. בשנה האחרונה הוסיפו גם גדר תלתלית, כאילו שמישהו יכול לעבור את החסימה הזאת. הבוקר הגדר קופלה לצד הדרך  וחיילים בנגמ"ש שומרים שם.

"על מי או על מה אתם שומרים?"
"לא יודעים" הם עונים.

החלטנו לנסוע היום לכיוון תקוע, דהיינו לפנות מזרחה בכניסה לסעיר ולהמשיך עד תקוע בואכה ירושלים. לחברון נכנסנו בדרך חזרה.

כביש 3517 - כביש 3670

הדרך יפה ושוממת. קטע ממנה הוא המשך של כביש 356. בהמשך, כביש המוליך על פי השלט להתנחלויות 'מיצד/אספר' הנראה מבוסס וותיק ולא רחוק ממנו, התנחלות 'פני קדם', שם מתגוררים עוד בקרוונים. על גבעה לידם נראים קרוונים מעוררי שאלה. הדרך לשם משובשת וחסנו על רכבנו אז נהגנו חנה בצד הדרך. לפתע ראינו במעלה הדרך קבוצת חיילים. ניגשנו אליהם, אולי נקבל מהם תשובות לשאלותינו. הם מילואימניקים, סבלניים וחייכנים.

"אה, אתן ממחסום ווטש!!אני בעדכן!" אומר החייכן ביותר. "לא, סתם. סתם אמרתי. בדיוק ההפך!" הוא ממשיך. 
"מה אתם עושים פה?" אנחנו שואלות. 
"שומרים על הדרך".
"מה יש לשמור?" 
"שלא יהיו בעיות , חדירות" הם עונים.
"מה יש על הגבעה?" אנחנו שואלות.
"לא יודעים". הם עונים. 
חיילים "טובים וצייתנים" שכאלה מוציאים מאיתנו את כעסנו על הכיבוש. הם מקשיבים בשקט ולא עונים. הם מסבירים לנו איפה ההתנחלויות האמורות ואנחנו נוסעים לראות. הן ממוקמות על גבעות נישאות, הכל נשקף מהן. הבסיס הצבאי ממש צמוד למצד. שוב ניכרת הסימביוזה שהשכילו השלטונות לייצר. שוב ניכרת העובדה שכל היושבים במקומות אלה יושבים בברכת הממשלה. השלטים מספרים שיש המשך לגוש עציון.

חזרנו לכביש המוביל לתקוע, כל שלטי הישובים מסמנים כמעט רק התנחלויות יהודיות. כמעט כל שכניהם מימים ימימה, ביישוביהם, שקופים. לא קיימים על המפה.

נסענו עד מבואותיה הדרומיים של ירושלים. שכונת הר חומה מזדקרת בשטח.

חזרה לכביש 60.

חברון

בכניסה לקרית ארבע השומר שוב, בפעם האלף, מבקש תעודה ממ. נהגנו. שוב אנחנו מתעקשות לתת גם את שלנו, שוב טלפון לדווח על הגיענו.

דגלי גולני מתנופפים ברוח ועל שלטיהם כתוב: "משפחת גדעון". שוב ושוב. בעיר עצמה החיילים תלו  כרזות:"אריות הזעם". כך הם קוראים לעצמם.

 

קבענו להפגש עם אדם ששמונה שנים מנסה לקבל אישור עבודה בישראל ואינו מצליח. נתנו לו את האינפורמציה הרלבנטית ונאלצנו שוב לציין שלא בטוח שנצליח לעזור לו. ההרגשה של אזלת היד מייאשת כל הזמן.

במחסום תרפ"ט, בגלל השעה המאוחרת, "זכינו" לראות קבוצת מורות החוזרת לאזור H2. החייל מנסה לכוון אותן לעבור דרך המגנומטר.

הן מסרבות. לשמחתנו הוא "נזכר" שאפשר לתת לאנשים לחזור הביתה מבלי להיבדק והוא פותח להן את הפשפש.

חילופי מבטים בינינו, סימני ניצחון קטנים מוחלפים בינינו והן הולכות הביתה. "איזה אושר".