דרום הר חברון, חברון, יום ב' 26.12.11, בוקר
7.30- 10.30
דרום הר חברון
הגשם ירד, הכרמים בשלכת, והכיבוש נמשך.
בשל מזג האוויר, הערפל וחופשת החנוכה החיים מתעוררים מאוחר.
תנועת כלי הרכב מעטה וגם האנשים בקושי נראים. שאלנו את אנשי סימיה לשלומם כי שמענו שיש כוונה להרוס שם מבנים. "בינתיים לא," הם אומרים. נהיה בקשר איתם.
הבולדוזרים של צה"ל עובדים. פה הם אוספים את גרד האספלט "לכבוש" באמצעותו שטח כלשהו ושם, ליד הכביש לנגוהות, הם מכינים מטווח חדש. הדרך למוצב שעל ההר מעלינו עודה בוצית. עוד לא הגיע הזמן לסלול אותה. רק רכבים עם הנעה קדמית עולים לשם. החיילים קפואים אך עונים לשאלותינו בנימוס.
חברון
גם חברון מנומנמת. שמחנו לראות שהמודעות שהדביק המתנחל בשבוע שעבר לאורך הכביש היורד מתל רומידה וברחוב השוהדא הוסרו. מישהו החליט לעשות פה סדר?
עכשיו איש לא ידע על זכותם ההיסטורית של המתנחלים, על המקום הזה ועל העוול שגרמו להם חוקי מדינת ישראל. האמנם?עד הפעם הבאה.
החלטנו לקנות פיתות שאין כמותן בשום מקום. צריך לעבור במחסום בית מרקחת לאזור H2 כדי ללכת 50 מטר עד המאפיה.
היו מקרים שהחיילים הבינו שאיננו מסכנות את שלום האזור ואפשרו לנו. היום לא. "זה מסוכן", הם אומרים. "ואם יקרה לכן משהו זה באחריותנו". בכ"ז הם מתקשרים לקבל אישור.
קולה של חיילת נשמע: "נשות ווטש? תן להן בעיטה בתחת ותעיף אותן מפה" היא צועקת.
החייל נבוך יותר מאיתנו. כשרואה ששמענו את דבריה ממלמל משהו על מצב רוחה הבוקר והולך. גם אנחנו.
צדיקות, מלאכתן נעשית ע"י אחרים. אנשי המקום ששבו מהמאפיה מכרו לנו ברצון את הפיתות שקנו ושבו לקנות לעצמם שוב.
בשום מחסום לא מעכבים אנשים, שוםדבר מיוחד לא קרה. אפשר לצאת מהעיר.
גם בהמשך הדרך לכיוון שויוך אין נוכחות צהלית כמעט.
חזרנו הביתה דרך כביש 356. גם בו לא ראינו שום דבר חדש. "איזה יופי".