קלנדיה, יום ד' 14.12.11, בוקר

הגענו למחסום בשעה 05:15 ובהגיענו נתגלה לנו המחסום כך:
1. אנשים טפסו זה על זה ועל הגגות וצעקו במלא גרונם. אנשים אבדו שליטה ולא התחשבו בחבריהם. מחזה שאינו מעורר אמפטיה.
2. כרגיל רק שלשה שרוולים היו פתוחים והשערים נפתחים לזמנים קצרים
הסיבה לאמור בסעיף 1. נובע מסעיף 2 .
 
כולנו מודעים ששכבת התרבות ששומרת על כללי התנהגות היא דקה מאוד וצריך טריגר קטן לסדוק אותה. נסו למנוע מהורים להביא פת לחם לילדיהם או פגעו בכבודו של אדם ומעטה התרבות נבקע "ואדם לאדם זאב". עצוב שאין עוד טעם לדבר על ההשפלה של צלם האדם המונח בבסיס הדבר, הגדרות הכולאים את העוברים, ההליכה המאיימת של השומרים מעבר לגדר, עצוב! וכל שנותר לנו לעשות זה לדווח! שהמצב הופך מלא אנושי לאנושי פחות.
 
בשבוע שעבר דווחנו על ההשפעה החיובית שיש לקצין רגיש ומתחשב על התנהגות העוברים במחסום  כאשר יש הקפדה על פתיחה בזמן של הקרוסלות. האנשים עמדו בתור באופן תרבותי לא קיפצו על הגדרות, לא דחפו ואף ידעו להביע הוקרה על יום בו המעבר התנהל כשורה. אך היום עמדנו חסרות אונים וחסרות מענה לעשרה אנשים שהשוטר הנמרץ החרים את אישורי המעבר שלהם כעונש על שטיפסו על הגדרות ונדחקו בתור. כל שהיה להם להגיד שבגלל העיכוב המתמשך ולא סביר במשך הזמן במעבר לא יגיעו בזמן לעבודה ויפוטרו וזה מה שדוחף אותם לחרוג מכללי התנהגות של בני תרבות. כאשר מתנהגים אליך כמי שאינו בן תרבות אתה מקבל את הדימוי. שמענו את כאבו של מורה בירושלים שעמד עם שלושת ילדיו בשער שאמור להיות הומניטארי ומיועד לחולים,זקנים ומורים,אך למעשה הוא שער ככל השערים. נחמץ הלב לראות את פניהם המפוחדות של ילדיו! " יום יום אנו צריכים לעבור את הסיוט הזה! איך אפשר לפתח איזה שהוא קשר אנושי מבעד לגדרות הברזל?" לי אין תשובה, ולכם?
בעודי כותבת דו"ח זה טלפנה אלי רוני פ ששוחחה בטלפון עם אחד מהאנשים שרישיון המעבר שלו הוחרם היום והוא סיפר לה שהרישיונות שהוחרמו היום הוחרמו לצמיתות.