הר אדר, יום ד' 23.11.11, אחה"צ

"האנשים והמקומות הסמויים מהעין" (בהשאלה מאיטלו קאלווינו: הערים הסמויות מעין)

שער/מחסום למעבר פועלים בהר אדר
כבר מזמן אנחנו מתכננות להגיע לפה, אחרי שראינו איך עובדת השיטה במודיעין עלית. כל יישוב אחראי על כניסת ויציאת הפועלים המורשים,"המאושרים" על זכותם לעבוד ולהתפרנס. וזה, כאמור, עדיין לא מבטיח התייחסות אנושית.

הר אדר הוא קודם כל התנחלות, שרובה מעבר לקו הירוק, יישוב קהילתי של וילות בהרי ירושלים מעל לקיבוץ מעלה החמישה, נושק מסביב לכפרים קטנה, בידו, בית צוריף, בית איכסא  ומוקף גדר ביטחון מכל צדדיו.
בזמנו  היינו מגיעות  לבית איכסא ולבידו מהיציאה לרמות וצפינו על  הר אדר "ומכשול ההפרדה" בפי הצבא, ממחסום ראס חמיס. כיום כל התנועה מתנהלת דרך רמאללה למעט הפועלים המגיעים לכאן ממרחק "כמעט נגיעה", כלומר מהכפרים הסמוכים.

14:40 נכנסנו ליישוב דרך המחסום והסתובבנו לחפש את שער הפועלים. היה ברור שיש אחד כזה. בינתיים צפינו על הנוף המרהיב והבתים היפים.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לדרך עם שילוט "הכניסה לרכב ביטחון בלבד". עלינו ברגל ואכן כצפוי מצאנו את התפאורה הרגילה: שער צהוב ולצידו קרוסלה. ממנה עד לשער השני יש מסלול צר להליכה, מגודר. בגדר, כמו משטרתית, כתובת המועצה המקומית הר אדר. המסלול מוביל במרחק של עוד 20-30 מ"ר לשער נוסף ובו פתח מעבר. במרחק נוסף גדול יותר עוד שער ואחריו חונים רכבי הסעה ורכבים פרטיים. 
 כשהגענו כבר חיכו מספר פועלים שסיימו את עבודתם. הצבא, משמר הגבול, אחראי על פתיחת שני השערים הרחוקים. השער הראשון נפתח ע"י מחלקת הביטחון של המועצה בתיאום עם הצבא. מורשים להיכנס רק פועלים בעלי אישורים להר אדר, אבל אינם צריכים להפקיד את התעודות בכניסה.
פעם נתנו אשורים גם לבני 20 כיום רק מעל ל-30. ככל הנראה מועסקים כ-100-150 פועלים (לא בדוק) ע"י המועצה המקומית, אנשים פרטיים וקבלנים הבונים בתים ומבני ציבור.
השער נפתח מוקדם אבל מ-7:30 הוא סגור עד אחה"צ. זאת אומרת, גם מי שעבד שעתיים ימתין ליציאה עד אחה"צ. אחה"צ השער אמור להיפתח.
"אמור" זאת מילת המפתח...   14:00...  15:00 ....  17:00...

אנחנו הגענו  קצת לפני 15:00, האנשים מחכים מ-14:30 . בינתיים שוחחנו עם הממתינים שהופתעו מבואנו. חלקם מכירים אותנו ממחסום קלנדיה. שמענו תלונות קשות על ההתנהלות באל-גיב בבקרים.
ביישוב עוברים טרנזיטים המופעלים ע"י תושבי מזרח י-ם המביאים ומחזירים את הפועלים מהשער למקום עבודתם. 3 ש"ח לכל כיוון. שגם יגיעו מהר ובעיקר לא יסתובבו ביישוב. המחיר יכול להגיע עד 20 ש"ח אם ממהרים מאוד.
המועצה מביאה את עובדיה לשער ברכבי הביטחון וראינו לא מעט אנשים מסיעים את העובד הפרטי שלהם. בינתיים כבר אחרי 15:00 באים עוד ועוד אנשים, מספרים את סיפוריהם הקשים.

ביציאה צריך להראות קבלות אם מעבירים משהו, שחס וחלילה לא גנבו. אם המעביד נותן פריטים משומשים עליו לצרף פתק. אם שכח, אסור לדבר איתו בטלפון. הזיתים שמחוץ לגדר וגם אלה שבתוכה שייכים לתושבי הכפרים הסמוכים אבל הם אינם רשאים למסוק. אפילו אם נמישהו מהם רשאי לעבוד בתוך היישוב. וכמובן, כמו שאנו כבר מכירות -  אם כבר נותנים אישור הוא לאדם הכי מבוגר במשפחה שאינו יכול כבר לעבד את האדמה או למסוק את זיתיו.

15:30 סוף סוף הגיעו מהצבא ומהיישוב לפתוח את השער. 60-70 אנשים מסתדרים בסך על חבילותיהם וחוזרים הביתה. כמה מגיעים בריצה מטורפת מחשש שיאחרו. בשער הצבאי חייל וחיילת. איש הביטחון של המועצה לא ממש מתלהב מנוכחותנו. 

15:45 השער נסגר, ביטחון המועצה נסע, למרות שראה שעוד ועוד מגיעים. בדקה ה-90 הגיע טרנזיט עם 12 אנשים שפספסו את שעת המעבר, וכן הגיעו עוד כמה פועלים ברכב פרטי. לשמחתנו חזר הבחור אחרי כ-10 דקות ופתח את השער למאחרים. הם זקפו זאת לזכותנו והודו. לא בטוח, אבל גם אם העין הצופיה בכל זאת פעלה באופן חד פעמי  זה ממש לא משנה את המצב.

בדרכנו חזרה לרכב שלנו הגיעו עוד ועוד אנשים. הם יאלצו להמתין עד 17:00 ויותר, תלוי בצבא, במועצה ובתיאום ביניהם וגם ברצון טוב, שלפי מה ששמענו פשוט לא קיים. אין אפשרות לטלפן ולבקש שיבואו לפתוח! 
נכון,יש מקומות קשים הרבה יותר ממחסום זה אבל המחשבה שגם ביישוב מטופח ונורמטיבי התמונה אותה תמונה: הפלסטינים שקופים, היא מקוממת. לראות פועל המסיים יום עבודה ארוך ומתיש (בשכר זעום), כמו בן אדם ולא כמו אובייקט, זו כנראה דרישה מוגזמת.