קלנדיה, יום א' 20.11.11, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
מקום או מחסום: 
צופות ומדווחות: 
נורית ירדן (מצלמת) ותמר פלישמן (מדווחת ומצלמת)
20/11/2011
|
אחה"צ

 

"צלמי אותי היום חמש תמונות," ביקש חאלד בן השבע וחצי שדלג בין שלוליות, בין גשם לגשם, מנסה למכור סטיקרים לנהגים. הטמפרטורה צנחה ל- 11 מעלות ורגליו של חאלד נעולות בסנדלים מחוררים ועל גופו הכחוש חולצה דקה. צילמתי.
צלמתי גם את ג'מיל בן השלוש עשרה, חדש בנוף המקומי שביקש:"תבואו אלי הביתה, אני גר קרוב," הצביע ביד מושטת לעבר מחנה הפליטים, "זה פה, במחנה, יש סוס ואני רוצה להצטלם רוכב עליו." אולי בפעם אחרת.

השעה הייתה 3.00 כשנכנסנו למחסום. על השער (הנעול) המוביל למשרדי המת"ק התדפק אדם. מהעבר האחר לא היה איש להגיב לטוב או לרע לקריאותיו ונקישותיו על שער המתכת. 4.00 היא שעת הסגירה הרשמית של המקום. מנגנון התקשורת מנותק מזה שנים.

במשך 15 דקות היינו תקועות בלא תזוזה בכלובי האדם שבכניסה למחסום, הדרך אל צדו האחר של המחסום ארכה 20 דקות נוספות. את זמן ההמתנה העברנו בשיחה עם ש', מכר ותיק שהמועסק בעטרות. תמיד בשעה זו של היום הוא ממהר למקום עבודתו, כי ש', שאין בכוחו להתמודד עם הקורה בשעות הבוקר במחסום קלנדיה, עובד מזה חמש וחצי שנים רק במשמרות לילה: "עכשיו אני עומד פה לפעמים עשר דקות ולפעמים שעה. לא יותר. בבוקר זה שעות. לפעמים עד שעוברים 

את המחסום, כבר יותר טוב לא לבוא לעבודה, כי מי שמאחר, שולחים אותו בחזרה."
סדר יומו של ש. שהוא אחד המעיד על רבים: חוזר הביתה לפנות בוקר, אוכל, מתקלח, כבר יום, הולך לישון, קם בצהריים המאוחרים, מתלבש, ממהר  למחסום ושוב...
אנשים אצלם היום הפך ללילה והלילה ליום. לא עניין של בחירה אלא אילוץ קיומי.

במחנה הפליטים ניסינו לאתר את משפחתו של ילד בן 15 עליו סופר בדוח מבית המשפט שהוא מוחזק בעופר. לא התקדמנו הרבה. נמלטנו מהגשם.