קלנדיה, יום ו' 28.10.11, בוקר

צופות: 
אורית דקל, עפרה טנא (מדווחת)
28/10/2011
|
בוקר

יום שישי קשה, תורים ארוכים, זקנים, זקנות, חולים וחולות נדחקים בין הסורגים, "תור הומניטרי" סגור.

למה אין בימי שישי מישהו בתור ההומניטרי?

8:40 שלא כבימי שישי מצויים, מצאנו בסככה  3 תורים ארוכים של אנשים המחכים זמן ארוך, שעה וחצי כך נאמר לנו (עוד לפני שמגיעים לקרוסלות). 3 עמדות פתוחות. בתור בין הברזלים הצרים  דחוק זקן, כפוף, שעון על מקלו, חלש, חולה. הוא פונה אלינו בכעס ועלבון. בוכה. בדבוקה הבאה של סיבוב הקרוסלה הוא נכלא בתוכה. נתלה על הסורגים. מחזה קורע לב.

לאורך כל המשמרת הגיעו זקנים וחולים, הנאלצים לעמוד זמן ארוך בתור. האנשים שבתור מאפשרים להם להיכנס לראש התור, ומוכר הקפה מציע להם את הכיסא שלו. חלקם באים עם כיסאות מתקפלים, בעלי ניסיון.  

התור מתארך. גם מעבר לקרוסלות צפיפות גדולה. אנשים רצים מתור לתור, מקווים למצוא את "התור הנכון", התמרמרות, קללות, כעס.

גבר מבוגר הגיע עם אשתו החולה. הוא מושיב אותה על הספסל, בעודו עומד בראש התור. היא נראית רע מאד.

מצלצלות למוקד, מבקשות שיפתחו את המסלול ההומניטרי. מבטיחים לנו לברר אם זה אפשרי (?), אחרי עוד טלפונים למת"ק אנו מזהות מאחורי הסורגים, באזור שמעבר לגדרות, קצין וחייל. הם מסתובבים כה וכה ובסוף גם מגיעים לגדר. מאפשרים לכמה מהחולים והזקנים לעבור. אחרי 10 דקות שוב ננעלת דלת הקסמים. "שילכו לתור, אנחנו לא יכולים לעמוד כאן לטפל באנשים. רק בחולים". אבל איך אפשר לטפל "רק" בחולים אם אין מי שיעמוד בשער ההומנטירי ויענה לחולים? אנחנו צועקות וקוראות לקצין המוקד שנעלם שישוב, כי הזקוקים לעזרתו לא נעלמו. ולא להאמין - החיילת שבכלוב יוצאת, ומבטיחה לברר אם הוא יכול לחזור.

 10:00 בן מבוגר ואביו הזקן בדרך לבית החולים. האב לא יכול לעמוד, ומתיישב על הרצפה. הבן מקווה שהשער ההומניטרי יפתח, שוב טלפונים למת"ק, בנתיים הבן חסר העונים (אל מול הגדרות) חושב שכנראה עדיף לעבור דרך התור הרגיל. הזקן בקושי רב קם על רגליו, מתנהל לעבר התור, אבל הצפיפות הגדולה מחזירה אותם לחכות לאיש המת"ק - בתקווה שהטלפונים שלנו יעזרו. הזקן שוב קורס על רצפת הבטון. אנשי המת"ק מפציעים.

10:10 הקצין מסביר לנו שהיום הגיעו הרבה אנשים מהרגיל והוא מסכים לאפשר (רק) לנשים לעבור דרך השער שלו. הן אמנם מקצרות את העמידה בתור אבל נתקעות מעבר לקרוסלות שם התורים ארוכים והצפיפות גוברת.

גבר מבוגר וכעוס אומר לנו: בשנה הבאה אצא לפנסיה, אסע לאוסטרליה שם אקח מכונית ואסע שעות על גבי שעות בלי שאף אחד יעצור אותי וידרוש לראות את תעודת הזהות שלי.  כאן החיים משפילים וקשים ואין פלא  שיש הרבה כעס ושנאה ושאנשים רוצים להרוג את כל היהודים בכל מקום.