קלנדיה, יום ג' 22.11.11, בוקר
התורים לא היו ארוכים במיוחד כאשר הגענו למחסום בשעה 06:05 אבל לפי הצעקות אנשים היו מרוגזים מאד. התברר שהחייל האחראי על פתיחת הקרוסלות פתח רק שנים מתוך השלושה ושהתור הדחוס במעבר הימני היה תקוע שם למעמלה מ-25 דקות לפני שהצלחנו לתפוס את תשומת ליבו של הקצין התורן במקום ולדווח לו על מצב זה. די מרגיז שחוץ מאתנו, אף אחד לא טרח לגלות למה היו צעקות של מחאה, דווקא, כל פעם שהקרוסלות נפתחו. מיד אחרי השיחה אתנו, הקצין נכנס לתא הזכוכית ותיקן את המצב, אך הלך הרוח של הבוקר כבר נקבע.
בנוסף לכך, מ- 06:05 עד 07:00 לערך, החייל האחראי על פתיחת הקרוסלות נתן רק ל- 8-10 אנשים לעבור כל פעם, והיו הפסקות ארוכות בין כל פתיחה. התוצאה הייתה שהתורים השתרעו עד קצה אזור המקורה והעומדים בהם צעקו ושרקו בניסיון לאותת לחייל ששיטתו (אם אפשר לקרוא לזה כך) לוקה בחסר. כמה פעמים החייל מסר לקהל "הצעות" ברמקול, בסגנון "חכו, חכו" (כאילו לא עמדו שם מחכים דקות ארוכות) ו "שוואי, שוואי." היו חילוקי דעות בינינו אם כוונתו הייתה לתקשר עם הקהל המעוצבן או ללגלג לו. אחרי השעה 07:00 החייל נתן למספר גדול יותר של אנשים לעבור בכל פתיחת הקרוסלות.
השער ההומניטרי נפתח ב- 06:05 וכל 15 דקות, לערך, לאחר מכן, כאשר קהל גדול כבר הצטבר לידו. לא עמד לידו אף אחד, והתורים לשלוש הקרוסלות היו קצרים יותר, כשעזבנו את המחסום בשעה 07:30. איש שעמד בסוף אחד התורים לקרוסלות בשעה 06:50 סיפר לנו אחר כך, בשיחת טלפון, שהוא יצא מן המחסום בשעה 7:50.