עטארה, קלנדיה, יום א' 6.11.11, אחה"צ

צופות: 
רוני המרמן, ויוי צורי, איה קניוק ותמר פלישמן (מדווחת)
06/11/2011
|
אחה"צ

 

מחסום קלנדיה:
עיד אל-אדחא, חג הקורבן, שבערבו הראשון נהוג לבקר את בנות המשפחה שנישאו ושכמנהג המסורת העתיקו מגוריהן לבית משפחת הבעל.

המוני אדם, רובם ככולם גברים, צבאו על המחסום. את סופה של שיירת הרכבים שהשתרכה בדרך מרמאללה אל המחסום  לא ניתן היה לראות.

מרבית בתי העסק היו סגורים לרגל החג. רק לרוכלים הפעוטים אין חג ומועד. הם המשיכו בעליבותם, כבכל ימות השנה, לחזר עם מרכולתם הדלה אחרי המזדמנים למקום.

יאזן (בתמונה עם ג'בריל), הזעיר מכולם, הילד שמעולם לא עולה חיוך על שפתיו, שעל פניו אותות מחלה או צלקות שהותירו בו אגרופים, זה יאזן, שעד כה נסוג ונמנע ממגע עמנו, אולי עכשיו, כשסרה ממנו לזמן מה אימת אביו הכלוא מזה שבוע, עצר והשיב בלחש, בעיניים וקול כבויים ולא נרתע  ממגע וליטוף.
וכשנשאל: "אתה עושה משהו בחג?" השיב:"אני עובד...".

עטרה/ביר-זית:

כנראה הייתה זו רוח המערב הקרה שבגינה נותרו החיילים ספונים במגדל ולא ירדו כדרכם - לשאול/לנזוף/לצעוק/לאיים.
רק ראש אחד הגיח מהחלון וצילם אותנו מצלמות אותו.

הפלסטינים שחלפו במכוניותיהם נופפו לשלום תוך שהשמיעו לעברנו קריאות ברכה. איש מהם אינו מעז לעצור בטווח המחסום. הם יודעים למה וממה הם חוששים.